דמעות של עצב על החברים שמתו מהמחלה לאורך השנים, דמעות של אושר על כך שזכתה לראות שבעה נכדים, הגדול שבהם כבר עבר את גיל 13 והקטנה בת חמש, "שבע מתנות שאלוהים נתן לי", היא תשוב ותאמר בהתרגשות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"ההרגשה שלי אומרת שמתנות כאלו לא נותנים סתם. כנראה עשיתי משהו טוב בחיים, כי שבעת האנשים הקטנים האלה, ששניים מהם כבר בני עשרה וגדולים, זה וואו. אלה החיים".
היא באמצע שנות השישים לחייה ("אני יכולה לדבר איתך על האיידס, אבל על הגיל שלי? ממש לא"), מטופחת, דקת גוף. שיערה הקצוץ צבוע שחור. עיניה, שרוב הפגישה מוסתרות במשקפי שמש, תזזיתיות.
גרושה כבר 25 שנים, שלפניהן היתה נשואה וילדה שלושה בנים. על הפרטיות של ילדיה ושל נכדיה היא שומרת כלביאה, ולכן ביקשה גם שלא להיחשף בשמה. בגלל הסטיגמה.
"הסטיגמה שיש על נשאים היא מבישה. הרי כבר מדובר במחלה כרונית ולא סופנית כמו פעם. עצוב לחשוב שיכול להיות שנצליח להשתלט על הווירוס בקרוב, אבל מי שסובל ממנו ימשיך להיות לא מקובל. כמו שפעם לא דיברו על סרטן, כך האיידס כיום - שייך למיעוט הלא מקובל, שאומרים עליו 'מגיע לו, הכל בגלל אורח החיים הזה או האחר'. כי מדובר פה על סקס ועל מיניות, הרי בלי זה זו סתם היתה עוד מחלה.
"אני נדבקתי בנגיף ממין לא מוגן, שנה אחרי שהתגרשתי. זה הכל. וזה יכול לקרות לכל אחד שלא ייזהר. היום יודעים להסביר הרבה יותר, והצעירים יודעים שצריך להיזהר, אבל הם עדיין חושבים שזה לא יקרה להם. וזה המצב הכי מסוכן. בעבר הכרתי בעיקר נשאים גברים, היום אני מכירה גם ילדים וגם נשים צעירות. נגיף האיידס לא מבחין בין גזע, מין ונטייה מינית. אז אני למדתי לחיות עם הסטיגמה, אבל אני זה אני. הילדים שלי זה משהו אחר. למרות שהם גדולים, הם עדיין חשופים לפגיעה אם יידעו שאמא שלהם נשאית. וכשיש נכדים, צריך לחשוב גם עליהם. כל המשפחה היא קורבן של הסטיגמה החברתית".
אישה אינטליגנטית, חריפה, מדברת בשטף. את המחלה גילתה במקרה: השנה היתה 1989, ובעקבות בעיות גינקולוגיות נשלחה על ידי הרופא שלה לסידרת בדיקות, שהאחרונה שבהן היתה בדיקת איידס, "ליתר ביטחון".
את הבדיקות ביצעה, כנהוג אז, באופן פרטי, וביקשה לקבל את התוצאות בטלפון. היא היתה אז מדריכת תיירות שהסתובבה ברחבי הארץ, ובאחד הטיולים צילצלה מהטלפון של נהג האוטובוס כדי לקבל את תוצאות הבדיקה. "50 אנשים יושבים באוטובוס, ואני ליד הנהג, בשיחת טלפון שמבחינתי היא כאילו שולית, ואז אומרים לי שיש לי איידס".
"את מנותקת מכל העולם"
את ההלם הראשוני היא לא תשכח לעולם. "מי ידע אז מה זה HIV. המחלה הזאת, המילה הזאת, איידס, היתה שייכת רק לאנשים בשוליים, כאלו שאף אחד לא רצה להכיר אותם. אני, כמו הרבה אנשים היום, לא חשבתי שזה יכול לקרות לי. לפני שיחת הטלפון הזאת הייתי אמא לשלושה בנים נפלאים, עם תואר ראשון בחינוך באוניברסיטה, כסף בבנק ודירה חדשה מול הים בתל אביב. התחלתי את החיים שלי מחדש, אחרי שהייתי נשואה מגיל 19, והחיים נראו טובים. ואז היה הטלפון הזה, שבו אומרים לך בעצם שאת הולכת למות. למות", היא חוזרת, והמילה מתגלגלת בפיה ונשארת בחלל.
"הצלחתי להשתחרר מיום העבודה, והלכתי לבדיקות נוספות במרכז האיידס בתל השומר. לא היה לי שום דבר בראש חוץ מזה. את לא יכולה להתקשר לאף אחד, כי את מתביישת. את מנותקת מכל העולם, והתחושה היא שאין לך אף אחד".
היא נכנסה בהיסטריה לפגישה עם מנהל המרכז, שאמר לה ללכת הביתה ולהתקשר אחרי שבוע, כדי לקבל תוצאות נוספות. "לא הסבירו לי כלום, לא הסבירו לי מה זה אומר. שלחו אותי לחכות שבוע לדעת אם יש לי איידס", היא אומרת בכעס. "יכולתי לשבת שבוע באוטו ולחכות, ויכולתי להמשיך עם החיים. לא ידעתי מה לעשות. הבן הקטן שלי היה אז בן 11, ביסודי, וזה היה לקראת החופש הגדול. אז לקחתי אותו לבלות, לבזבז קצת כסף. לקחתי אותו ללונה פארק, למסעדות, וכל הזמן חשבתי מתי אני הולכת למות. ככה שבוע שלם, עד שהגיעו התוצאות, ואז אמרו לי שאני נשאית HIV. לא ידעתי מה לעשות".
חשבת איך זה קרה לך? איך נדבקת?
"זה לא עניין אותי בכלל. חשבתי רק איך אני מתמודדת עם זה שאני הולכת למות".
מחלת האיידס התגלתה בעולם כמה שנים לפני כן, והיתה מוכרת רק בשלביה הפעילים, כשהאדם כבר היה במצב סופני. לכן גם נ', שגילתה שהיא נשאית, הבינה שמדובר בגזר דין מוות.
"היתה בורות טוטאלית סביב העניין. לא ידעו אז כלום על נשאוּת. לא היו תרופות, לא היה שום טיפול. שום תקווה. הוועד למלחמה באיידס בתל אביב היה משרד קטן באלנבי, שעבד פעמיים בשבוע. במחלקות בבתי החולים היו מבודדים את החולים ומחייבים אותם ללבוש כפפות, מסכות וחלוקים כדי לא להדביק את המבקרים הבריאים, אם בכלל נתנו להם לראות מבקרים".
באותם ימים היה לה בן זוג, שהכירה מייד אחרי גירושיה, בקורס מורי דרך שעשתה. עורך דין שהחליט להחליף מקצוע. הם כבר היו זוג די ותיק, שנה וחצי. בערב שבו קיבלה את התשובות, סיפרה לו נ' שמצאו אצלה את הנגיף. הוא אמר לה שזה מגיע לה, כי זאת הוכחה שהיא בגדה בו - וברח.
"הבנתי שזאת בושה גדולה. שאני לא יכולה לספר לאף אחד. הלכתי למכור את הרכב, קניתי כרטיס לטיול מסביב לעולם. ההורים שלי חיו באירופה, ורציתי להיפרד מהם, בלי שהם יידעו שאני נפרדת מהם. לילדים שלי אמרתי שאני נוסעת לחופש, כשכל הזמן הזה חשבתי שאני עומדת למות. השארתי אותם אצל אבא שלהם, וטסתי עם תחושה שלא אראה אותם יותר. זה היה קשה, וזה היה כואב, ואת חושבת בכל לילה שזה הלילה האחרון שלך. שלחתי לבעלי לשעבר מכתב מחו"ל, וסיפרתי לו. היה חשוב לי שיידע, שיהיה גיבוי לילדים.
"אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי בסוויטה שהזמנתי מראש בהילטון במנהטן, אבל כל הכסף נגמר לי. חלק הוצאתי, מאחר שידעתי שאני עומדת למות. קניתי הרבה דברים בלי לחשוב בכלל. חוץ מזה גם גנבו לי סכום גדול. ואז מצאתי את עצמי לבד בניו יורק, בלי כסף, בלי חברים, מבוהלת. התקשרתי לאיזה מרכז איידס שמצאתי בספר טלפונים, והלכתי לשם כדי לבקש עזרה.
"המרכז הזה היה בכנסייה. פתחתי את הדלת ובפנים היו 35 גברים, שחורים ולבנים, אקטיביסטים של זכויות הומואים וחולי איידס. הייתי האישה היחידה. עמדתי שם ואמרתי בתחינה: 'אני צריכה עזרה'.
"האמת היא שברגע הראשון הם צחקו עלי. כי אני אישה, אני לבנה, איך יכול להיות שיש לי בעיה כזו. אבל היו כמה גברים שלקחו אותי הצידה והתחילו לדבר איתי. סיפרתי להם שנגמר לי הכסף, שאין לי איפה להיות.
"הם הציעו לי לבוא איתם להארלם, היה שם בית ששימש מעין מקלט לחולים, וגרו בו אישה שחורה עם שלושה ילדים קטנים, כולם חולי איידס. החבר'ה האלה היפנו אליה אנשים. בית קטן, לא היה לה אפילו כסף לשלם את חשבון החשמל, אבל היא היתה המלאך שלי. ישנתי אצלה, אכלתי אצלה, קיבלתי חיבוק ואוזן קשבת ומילה חמה. החברים ממרכז הסיוע, שהפכו להיות המשפחה שלי, עזרו לי לשלם על בדיקות איידס נוספות, אבל בכולן קיבלתי תשובה חיובית. אבל הפעם, הרופא אמר לי שאני בסדר. שיש לי לפחות עוד שלוש שנים לחיות".
כששמעה שיש לה עוד תקווה, הרגישה על גג העולם. עכשיו, כשידעה שיש לה עוד זמן להיות עם הילדים, החליטה לחזור הביתה. בהתרגשות רבה היא מספרת על מסיבת הפרידה שערכו לה החברים מהמרכז בניו יורק, בקומה העליונה של בנייני התאומים. "לא חשבתי שהמגדלים ילכו הרבה לפניי", היא אומרת.
"מי חשב אז על קונדום?"
כשחזרה לארץ, אחרי כמעט שנה, מיהרה לראות את הילדים, שהמשיכו לחיות עם אביהם. אחר כך החלה להשתתף, בהסתר, בקבוצת התמיכה היחידה, שפעלה בירושלים. קבוצת אנשים, שאם היו נפגשים ברחוב באקראי היו מעמידים פנים שאינם מכירים, כדי שאיש לא ישאל, במקרה, מה מקשר ביניהם. כי איידס זה בושה.
ואז החליטה להפוך את הגדלת המודעות למחלה למשימת חייה. היא ופטריק, חבר שגם הוא נשא HIV, פתחו קבוצת תמיכה גם בתל אביב, ופגשו שם עוד שלושה חברים - דניאל, מריו, וריקרדו, שלושתם נפטרו מאז. יחד הם הפכו את הוועד למלחמה באיידס לפעיל יותר, והחליטו (דבר שהשתנה עם השנים) שחברי ההנהלה בוועד חייבים להיות נשאים - כדי להיות מסוגלים להזדהות עם מי שמגיע אליהם. נ' נבחרה ליו"ר הוועד.
"היתה לנו מטרה להסביר איך נדבקים, ומה לעשות כשאתה מגלה שאתה נשא. הייתי בריאה, הרגשתי טוב, יכולתי להראות לאנשים שזה בסדר לחיות עם הנגיף. היה לנו קו פתוח כל הלילה, כדי לתמוך באנשים שנזרקו מבתיהם אחרי שגילו שהם נשאים או חולים. כי אז עוד היו זורקים אותם מהבית, לא רצו את המחלה הזו. והיה לנו את השירות לאיכילוב, למחלקה של חולי האיידס: היו מתקשרים אלינו שנשב ליד חולים שעומדים למות. כי אנחנו היינו נשאים, ויכולנו להחזיק להם את היד. אחרים נידו אותם".
באחד הלילות נ' נקראה לשבת ליד חולה גוסס באיכילוב. כשנכנסה לחדר חשכו עיניה. על המיטה שכב חצי אדם, כחוש כמו שלד. מבעד למסיכת החמצן היא זיהתה אותו: בן הזוג שאיתו יצאה לפני שטסה לחו"ל.
"הוא שכב במיטה, עמד למות. שאלתי את האחות איך זה שאני בסדר והוא ככה במצב הזה, והיא אמרה לי שהוא מטופל במרכז משנת 1987, עוד לפני שהכיר אותי. ושהוא היה נשוי. ושהוא בגד באשתו כל כך הרבה פעמים, והדביק המון אנשים. הוא לא סיפר לי כלום על זה. תביני: כשאני הכרתי אותו, לקחתי גלולות למניעת הריון, מי חשב אז על קונדום. זה גם לא היה נפוץ כמו היום, חשבו בעיקר איך להימנע מהריון לא רצוי".
נ' פשוט ישבה שם, ליד מיטתו של מי ששינה את חייה ללא הכר, וחיכתה שימות. עד היום היא לא יודעת להסביר איך לא קמה ויצאה מהחדר. איך לא צעקה.
"כעסתי. מאוד. אני צוחקת על זה, שמזה למדנו לא לסמוך על עורכי דין, אבל אז זה לא היה מצחיק. הוא ידע מה יש לו, ובכל זאת עשה מה שעשה. זה נורא".
היא מנגבת דמעה סוררת שזולגת על לחייה. לא עוצרת את שטף דיבורה. כועסת. לא רק עליו, אלא גם על המחלה. מדקלמת שמות, ועוד שמות, ועוד שמות, רבים מחבריה שאיבדה בגלל המחלה. מתוך 35 הגברים שפגשה במרכז האיידס בניו יורק, רק אחד נותר היום בחיים. הם עדיין בקשר רציף, הוא בניו יורק והיא כאן. המרחק, המצב הפיזי שלו והמצב הכלכלי שלה מונעים מהם להיפגש שוב. מתוך 32 החברים שהיו לה בשתי קבוצות התמיכה בארץ, נותרו ארבעה: אחד מירושלים, ושלושה מתל אביב.
"כולם הלכו. אחד אחד. לפעמים, בהלוויות שלהם, היינו צריכים לעמוד מרחוק, לא קרוב לקבר, כי בני המשפחה לא ידעו שהוא מת מאיידס, או לא רצו שאחרים יידעו. היינו צריכים להתחבא, ולבוא אחר כך, לבד, בחושך, כדי להגיד לחברים שלנו להתראות. במסגרת העבודה בוועד הייתי נוסעת לחו"ל, לכנסים ולאירועים, וכשחזרתי לארץ הייתי תמיד שואלת מי מת. כי תמיד מישהו היה מת מאיידס. גם היום זה לא כבוד גדול להגיד 'יש לו איידס'.
"אבל בזכות הנגיף פגשתי אנשים שלא ייאמנו. איידס זה כאב, זה נורא, זה סבל, אבל יש בזה משהו כמו יהלום. למדתי דברים על העולם. למדתי שאתה יכול להיות שונה מכולם, אבל שווה בתור בן אדם".
"הקשר בינינו התחזק"
רק שלוש שנים אחרי שגילתה שהיא נשאית, אזרה את האומץ לספר לילדיה. עד אז חששה, ניסתה להסתיר. להתחבא. אבל כשהתחילה להיות פעילה יותר למען החולים ולהשתתף בדיונים בכנסת, הבינה שהיא לא יכולה עוד להסתתר מבני משפחתה.
איך אומרים דבר כזה לילד, אני מנסה להבין, אבל נ' לא יודעת את התשובה בעצמה. "אני חושבת שכשאדם מספר למישהו על הגילוי, הוא חייב להיות מספיק חזק כדי להבין את התגובה של הצד השני, ומצויד במספיק מידע כדי לענות לצד השני על שאלות, שיבין איך לתמוך בך. ולי לא היה את זה".
אז היא בחרה פשוט להגיד את הדברים כמות שהם. בלי לייפות, בלי להסתיר. הושיבה את שלושת הילדים יחד, כדי לא לאלץ אח אחד להסתיר משהו מהאחר. "אני לא זוכרת את המילים המדויקות שאמרתי, אבל סיפרתי שאני פעילה בוועד למלחמה באיידס. שאני חלק מזה. הם הבינו פשוט שעוד מעט אני אמות. כי זה מה שידעו באותו זמן, בתחילת שנות התשעים. שאיידס הורג.
"כל אחד הגיב לפי האופי שלו. הגדול, שהיה חייל, אמר שכבר ידע, כי הייתי פעילה בוועד למלחמה באיידס, והוא שיער שזו הסיבה. השני, שהיה בתיכון ונראה תמיד מאוד גיבור, התחיל לבכות. הקטן, שהיה אז בן 14, הגיב בצורה הכי קשה. הוא סירב לפגוש אותי במשך שנתיים. אבל זה גם כי הוא היה מתבגר. כי בגיל הזה אתה רוצה להיות כמו כולם, והנה אמא שלו לא כמו כולם.
"אני לא חושבת שהיתה לילדים שלי את ההבנה וההכלה שיש להם היום, אבל זה הגיוני, כי זה תהליך של כל החיים. הדבר היחיד שלמדתי הוא לחכות בסבלנות.
"זו בקשה קצת קשה לאדם שיש לו איידס, לחכות בסבלנות, כי הרי מתישהו הוא ימות. אבל לא היתה לי ברירה, והיתה לי סבלנות. הייתי בריאה, הרגשתי טוב, לא היו צריכים לדאוג לי, חוץ מהידיעה הזאת שמתישהו אני אמות. לאט לאט הקשר בינינו התחזק, גם עם הקטן.
"ברגע שהם התבגרו, והפכו להורים בעצמם, הם התחילו לראות כל מיני דברים אחרת. להבין מה זאת קבלה, מה זאת אהבה. אני תמיד אומרת שחייבים לתת כבוד הדדי. כמו שאנחנו מקבלים את הילדים שלנו כמו שהם, כל אחד עם האופי שלו, ככה הם צריכים לקבל את ההורים שלהם כמו שהם. היום אנחנו ביחסים טובים, הם תומכים בי ונותנים לי הרבה כוח. אני מאוד גאה בהם".
לא קל לה לדבר על משפחתה. שוב ושוב היא מזכירה את הסטיגמה השלילית שעדיין קיימת ברחוב לגבי נשאי HIV, אותה סטיגמה שגורמת לה להסתגר יותר. היא עצמה תוכל להסתדר עם המבטים והלחשושים, אבל היא לא רוצה להעמיד את בניה או את נכדיה במצב הזה.
"ברגע שהכל פתוח, ברגע שהמעגל הקרוב אלי יודע מה עובר עלי, זה יותר קל. אני יכולה להגיד היום בקלות שאני אמא, אני סבתא, ואני נשאית. זה הולך יחד, אי אפשר להפריד בין הדברים. והילדים שלי מקבלים אותי כמו שאני מקבלת אותם, זו חבילה אחת.
"ועדיין, קל להגיד, והרבה יותר קשה לעמוד בזה. כשהילדים מתחתנים ונכנסת עוד משפחה לתמונה, צריך לספר גם להם. אצלי זה כבר קרה פעמיים. זאת מחשבה קשה, את לא יודעת איך המשפחה האחרת תקבל את זה, אנשים שרק הרגע הכירו אותך. וכמו שאני מגינה על הבנים שלי, גם הם מגינים על הבנות שלהם. ואז הסוד שלי יוצא לעוד מקומות, שאני לא יודעת איך יקבלו אותו שם".
הנכדים נולדו בזה אחר זה. האושר העילאי השמור לסבתות, החיבוק החם, ההתרגשות שלא נגמרת לעולם, התחזקו אפילו יותר לנוכח העובדה שנ' לא האמינה שתזכה לרגע הזה.
"תביני, לא שיערתי שאני אהיה בחיים כדי לראות נכדים", היא מדגישה שוב ושוב. "חשבתי שאני אהיה מתחת לאדמה, כמו כל החברים שלי. אבל אני חיה.
"חגגתי עם הנכדים בריתות, בר מצוות, ובקרוב בת מצווה, ואני מקווה שאוכל לעזור להם כמה שאפשר כל עוד אני בחיים. אני לפחות יודעת שעשיתי משהו טוב בחיים, וזה הילדים שלי והנכדים שלי. אני יודעת שבסופו של עניין, זאת התוצאה וזה ההמשך. כל סבתא מסתכלת וחושבת על המשכיות, אבל אני לגמרי לא ידעתי אם בכלל אהיה כאן".
לראשונה, קולה נסדק. היא בולעת את המילים, מערבבת בדמעות של התרגשות. התרגשות של סבתא. "אני לא יודעת למה, אבל נכד זה שונה מילד. ילד את צריכה לחנך, נכד את צריכה לפנק. אני מזכירה לך שלי לא היו בנות, ואז נולדה הנכדה הראשונה. וואו. קניתי הכל בוורוד, הכל שמלות. כמו כל סבתא, שרוצה לתת גם את כל מה שלא היה לה. זה אושר גדול לראות את ההמשכיות הזאת.
"אני לא אשקר. יש הרבה דברים שלא מדברים עליהם. הנכדים לא יודעים כלום על הנשאות, והאמת היא שאין סיבה שיידעו, הם קטנים. לכל העניין המשפחתי נוספת הבעיה של הסטיגמה, הנטל של החברה שלא תומכת. חייבים לשנות את זה. אני מקווה שנחנך את הילדים ואת הנכדים שלנו שכולנו אמנם שונים, אבל דומים, וצריך להתייחס לכל אחד בכבוד.
"אני גם חושבת שזה חשוב לגלות את הדברים האלה לפני החתונה, כדי שהצד השני ירגיש שהוא חלק מהמשפחה. כולנו, כל הנשאים, אנשים נורמליים, וכמו כל בן אדם אחר, גם אנחנו רוצים להיות בשקט עם המשפחה ועם האהבה, ולפנק את האהובים שלנו. לקום בבוקר, לבוא הביתה בשלום, לקבל את הילדים כמו שהם ולקוות שהם יקבלו את ההורים שלהם כמו שהם".
ובכל זאת, בשונה מסבתות אחרות, נ' נושאת בגופה מחלה מידבקת כבר עשרים שנה. קשה לא לתהות אם היא לא חוששת להדביק את אחד מנכדיה.
"תביני משהו אחד", היא עונה בנחרצות, "אף פעם לא היתה לי סיבה לחשוש על הנכדים. מעולם לא קרה לי שחתכתי את היד בדיוק באותו רגע שיש לאחד מהם חתך, ושמנו דם על דם ביחד, בצורה כזו שתהיה הדבקה. אם אדם אחד, אפילו נכד, נפצע, לא היתה לי בעיה לטפל בו, כי לא היה לי פצע פתוח בידיים.
"אבל כשאחד הנכדים חולה, למשל, בדלקת ריאות, אני לא יכולה לבוא לעזור. בגללי, לא בגללם: כדי שאני לא אדבק. גם כשאחד הבנים שלי היה חולה במחלה זיהומית והיה מאושפז בבית חולים כמה פעמים, התייעצתי עם הרופא במחלקה אם אני יכולה להגיע. לפעמים הוא אמר לי לשים מסיכה, לפעמים הוא אמר שפשוט לא כדאי לי לבוא, כי המערכת החיסונית שלי ירודה. אם אני נדבקת בשפעת זה יכול בקלות להתפתח לדלקת ריאות, שיכולה להיות קטלנית בשבילי".
נ' מרגישה היטב את תופעות הלוואי, שנובעות משימוש בתרופות הישנות לאורך זמן. דלקת מפרקים, בעיות במערכת העצבים ופגיעה במערכת העיכול. היא מקפידה על פעילות גופנית כדרך חיים, פשוט כי אין לה ברירה. בחודשים האחרונים אפילו הפכה מצמחונית לטבעונית, ונשבעת שהשינוי בתזונה שיפר את איכות חייה. עם השנים עברה לטיפול תרופתי משופר, שתופעות הלוואי שלו מופחתות משמעותית.
"בהתחלה, כשאמרו לי שיש תרופות, סירבתי לקבל אותן. הסכמתי רק בתנאי אחד, שהרופא שלי יודע אותו: שהתרופות ישפרו לי את איכות החיים, ולא רק יאריכו לי את החיים. היום יודעים להגיד שהתרופות שנתנו בעבר גרמו לאוסטאופרוזיס, לפגיעה במערכת העצבים, תופעות לוואי חמורות. התרופות של היום שונות. כיום אני לוקחת 18 כדורים בכל יום, שלושה מהם ל־HIV, השאר לתופעות הלוואי, למחסור בוויטמינים וכו'".
נ' עובדת בהוראה, "וכבר קשה לי עם זה. עד לפני חצי שנה עבדתי 12 שעות ביממה בכמה מקומות, כדי להתפרנס, ועכשיו הורדתי לשמונה שעות כי התעייפתי. לא יודעת כמה זמן עוד אחזיק מעמד. חברות שלי, שכבר יצאו לפנסיה, כבר השאירו לילדים שלהן דירות. לי לא נשאר כסף לכלום, כי חשבתי אז שיש לי שלוש שנים לחיות. לא קניתי בגדים במשך שנים, כי למה לקנות משהו חדש אם את יודעת שאת הולכת למות. הקיצבה שאני מקבלת מהמדינה נמוכה מאוד.
"אני מפחדת מאוד מהזיקנה. לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני לא מפחדת למות, אני חיה עם המילה הזאת כבר 24 שנים. אני מפחדת לחיות. אין לי הרבה בעתיד, חוץ מדור ההמשך שלי.
"במשך כל השנים שאלתי את עצמי למה אני שרדתי ואחרים לא. יש כאלה שאומרים שזה בגלל רצון או כוח, אני לא יכולה להגיד שזה נכון, כי גם הם רצו לחיות. הם היו צעירים, חזקים פעם, וציפו לחיות. הגעתי למסקנה שאני פה כדי להזכיר
לכולם שהם היו, ולא לשכוח אותם, כי הם ההיסטוריה שלנו. עם הקול של אלה שמתו מאיידס אנחנו קיבלנו זכויות. וכמובן, אני פה גם בשביל הנכדים. זה אושר שאלוהים לקח ואלוהים נותן.
"היום אני מבינה שנפש וגוף הולכים יחד. אישה זקנה כמוני, בלי בן זוג, היא ממש לבד. ואני מחפשת בן זוג שיש לו את הנגיף, זה יהיה הכי מתאים לי. בן אדם שמבין בדיוק כמוני לאן אנחנו הולכים. שירגיש את מה שאני מרגישה. אבל אני מחזיקה מעמד. מנסה להסתכל לא על חצי הכוס הריקה ולא על המלאה, אלא על כל הכוס. ולהשלים עם זה".
batchene@israelhayom.co.ilביום ראשון הקרוב יצוין בעולם יום האיידס העולמי. במוצ"ש (30.11), יתקיימו בתל אביב אירועי rock4life ביוזמת הוועד למלחמה באיידס, וביום ראשון ייערכו אירועים בבאר שבע. פרטים נוספים על האירועים בפייסבוק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו