אחרי הגל הדתי־לאומי הגיע הגל החרדי. השטריימלים והחצאיות כבשו את המסכים, הציעו קדושה, הדלקת נרות וקונפליקט - הכל בחבילה אחת. עכשיו הגיעה "מקימי", המביאה נקודת מבט חדשה להתבוננות בחברה הדתית. גיבוריה של "מקימי" הם חילונים שנחשפו לתרבות המערבית במלואה ובחרו להקדיש חייהם להשם. הם לא נולדו לתוך הדת, הם בחרו בה. בעיניים חילוניות יש כאן חידוש. גם בעיניים חרדיות. מעניין לגלות מה האחר - כל אחר - רואה, חושב ומרגיש ביחס אלינו. "מקימי" היא בסך הכל הדרמה הטלוויזיונית השנייה שעוסקת בנושא טעון ומורכב כגון חזרה בתשובה (הראשונה היתה "לתפוס את השמיים"). היא מצליחה להיות עכשווית אף על פני שהיא מתרחשת בתחילת שנות ה־90. היא לוחצת במקומות הנכונים, מעוררת מחשבה ועשויה להצית מחדש את הדיון אם חזרה בתשובה היא מפלטם של התוהים או שמא הנשמות האבודות הן אלה שעוד לא חזרו בתשובה. חיזרו אלי בעוד ארבעה פרקים עם תשובה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נקודת הפתיחה של "מקימי" - המבוססת על ספרה של נועה ירון־דיין, ובמידה רבה על חייה - מתרחשת ב־1994. אין סלולרי בסביבה, רק מזכירות אלקטרוניות וביפרים, הג'ינס בגיזרה הגבוהה שולט וקורט קוביין מחליט לסיים את חייו. פרק הבכורה הכפול נפתח בטבח במערת המכפלה ערב פורים. האירוע המחריד מוצא את הגיבורה, אשת הטלוויזיה נעמה (יעל פוליאקוב המפתיעה בתפקיד דרמטי), בצומת דרכים. "את נראית מצוין, זה מה שחשוב", היא מקבלת פידבק על ההופעה במקום על התוכן. "את הפאן הזה בין מקבץ פרסומות אחד לשני", מסביר לה הבוס את עובדות החיים. "זה שהיה טבח לא אומר שאני צריכה להיות מכוערת", מנמקת שותפתה לדירה, אשת תקשורת בעצמה, את סדר העדיפויות ההגיוני. העולם החילוני מצטייר בדיוק כמו שמישהו דמיין: שטחי, ריקני, נבוב, מרוכז בעצמו. נעמה היא נשמה אבודה השוחה בים של ריקבון מוסרי. היא משתמשת בהומור יבש כדי להגן על עצמה מהשעמום הנצחי שהיא חשה, ללא הועיל. בסצנה אחת שוטרים עוצרים את נעמה השיכורה (חילוניות היא גם פאבים, אלכוהול, סמים) ומשחררים אותה לדרכה. אח, התהילה. גם החוק משתחווה בפניה.
היחיד שניצב מעל כולם הוא אלוהי הרייטינג. אותו חילונים מבינים. מבלי להיגרר לדיון המתבקש - כמה הטלוויזיה המסחרית זיהמה את חיינו, ואם היא אשמה בכל תחלואי החברה או רק ברובם - חשוב לציין שיש חילונים רבים שאינם נחשפים לטבלאות רייטינג וכאלה שאפילו, השם ישמור, לא מחזיקים מכשיר טלוויזיה משוקץ בבתיהם. אבל נחזור ל"מקימי" ול־1994. ההתאהבות של נעמה בבן (מוקי) מכשפת וסוחפת. השותף החדש לדירה הוא צעיר אובדני מתחום ה... קולנוע. הוא גדל בבית חופשי, נטול שורשים, ומגלה סימנים של חוסר נחת מהבלי העולם הזה. בן פותח את ליבה של נעמה, ויחד הם חווים רגעים רומנטיים אותנטיים. הדיאלוגים שלהם מקסימים, ובכלל השפה של "מקימי" היא עברית יומיומית, מדוברת. נקודת החולשה מצויות במונולוגים שנושאים הגיבורים, המעבירים תחושה מאולצת. הצורך בהעברת מידע לצופה ברור, ועדיין היה אפשר לקצר. המסע של בני הזוג לסיני, והאירוע הדרמטי המתרחש שם, מובילים את בן להתקרבות לדת. הדי הקונפליקט בין בני הזוג כבר מצויים בחלל הדירה המשותפת.
חרף הבנייה הסטריאוטיפית של הדמויות החילוניות, תאבות הבילויים וההנאות הרגעיות (בינתיים לא אותרו חילונים בעלי משפחות שאינם צורכים סמים או רייטינג), יש ב"מקימי" משהו מהפנט. היא מתעתעת לפעמים, מקוממת לפעמים, אבל משדרת שהיא יודעת לאן פניה. בסוף, אולי, יתקבלו תשובות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו