כשאנגליה עלתה ליתרון 20:22, בקאמבק מפיגור 3:17, אפשר היה לסלוח לכל ניו־זילנדי שיאמין בנושא החמקמק הנקרא "נאחס". איך עוד אפשר להסביר זאת? 33 משחקים קיימו שחקני נבחרת הראגבי, ה"אול בלאקס" - מאז אוגוסט 2011. ב־31 ניצחו, אחד הסתיים בתיקו והם כללו שבעה משחקי גביע עולמי שבו זכו. ההפסד היחיד היה באותו איצטדיון טוויקנהאם ממש, 38:21 לאנגלים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מה מיוחד באנגלים שגורם למכונה הניו־זילנדית קצת לקרטע? התשובה מורכבת מעט. עיתונאי אנגלי בכיר אמר לי לפני שנים, שהצלחה אנגלית בספורט קבוצתי תלויה יותר מכל בקפטן. זו הסיבה לדיונים האינסופיים בעיתונות האנגלית בנושא קפטן הכדורגל וקפטן הראגבי וקפטן הקריקט. הספורטאי האנגלי במיטבו הוא חייל קשוח, רציני ומחויב, אבל הוא חייב מנהיגות - שתכוון אותו.
כל כך מרשימה רמת המנהיגות של כריס רובשואו, שהמאמן סטיוארט לנקסטר נתן לו את סרט הקפטן בעונה שעברה כבר בהופעה הבינלאומית השנייה שלו. מה גרם למאמן לאומי אנגלי לקחת הימור מטורף כל כך על תפקיד קריטי כל כך? אולי גם כי לנקסטר היה אז מאמן זמני לנבחרת. מאז רשמו האנגלים זכייה בטורניר שש האומות (אליפות אירופה בעצם) של 2012 וגם ניצחונות יוקרתיים על אוסטרליה, ניו זילנד ותיקו בחוץ מול דרום אפריקה. אנגליה עלתה למקום השלישי בדירוג העולמי - מתחת לניו זילנד ולדרום אפריקה.
איכשהו נוכחותו של רובשואו גורמת לאנגלים למעט בטעויות ולהיצמד לתוכנית משחק כוחנית, שמבוססת על בעיטות שערי השדה של אואן פרל, שמתחיל להסתמן כמעין יורש לג'וני ווילקינסון - גיבור הזכייה בגביע העולם של 2003.
אבל המרחק מניו־זילנד עדיין גדול, כי העניין הוא מחיר הטעויות. זו המהירות עוצרת הנשימה של הניו זילנדים - לא רק של שחקנים כמו ישראל דאג או ג'וליאן סביאה בכנפיים, אלא אפילו של קרין ריד העצום, שהוא חלק מהפּאק (שמונת השחקנים שדוחפים במבנה). אלו הביאו לכך שטעויות ניו־זילנדיות הביאו לשערי שדה (3 נקודות בראגבי). טעויות אנגליות לטרייז (5 או 7 נקודות). זו לא רק מהירות הרגליים, זו גם מהירות המחשבה של עושה משחק כמו מא'אה נונו.
הם היכו חזרה בתוך שתי דקות מהרגע שירדו לפיגור, במהלך ראגבי נפלא שהסתיים בטריי מצוין של סביאה ממסירה של נונו. ומה שהרשים עוד יותר - עשרים הדקות האחרונות עברו בשליטה ניו־זילנדית מוחלטת. והם העבירו מסר ברור לגבי כל הערכה מקושקשת שלפיה אינם אחת הנבחרות הגדולות בהיסטוריה.
תגן על עצמך
כרמלו אנתוני באמת התרגז. "נראה שיש כאן שחקנים שלא מתאמצים ולא נותנים את המקסימום", אמר מלך הסלים של האן.בי.אי. רק כשנה אחרי שנראה היה שאנתוני והניקס עלו איזושהי מדרגה, ואפילו עברו סיבוב פלייאוף לראשונה במאה הזו, הם עומדים על חמישה הפסדי בית רצופים. הפסדים? מאז יום הפתיחה לא עצרו אורחת על פחות מ־100 נקודות.
אנתוני צודק, אבל לא רואה הכל. חוסר המוטיבציה בניקס דומה לחוסר המוטיבציה שסבב אותו בדנבר. עניין שחקן הפרנצ'ייז באן.בי.אי הוא חמקמק. גם לברון ג'יימס, קובי בראיינט וקווין דוראנט זוכים ברוב התהילה ומשאירים לחבריהם פירורים, אבל שחקנים סביבם נלחמים ומתאמצים. מה אנתוני יכול לשנות? אפשר להתחיל מהאתיקה ההגנתית שלו.
