האגדה על האיש המת מספרת על איש שחיכה שנה, עשר שנים, מאה שנים כדי לדעת מה החליט ריבון עולמים בעניינו, עד שלא יכול היה לשאת יותר את ההמתנה. "למה אתה מחכה בעצם?" ענו לו, "הרי כבר מזמן אתה בגיהינום".
אותו משל, בעל יותר מזיקה קלושה ל"לפני החוק" הקפקאי, עומד בליבו של "טרנזיט", יצירת המופת שכתבה הסופרת הגרמנייה־יהודייה אנה זגרס, שפורסמה ב־1944 ולאחרונה תורגמה, סוף סוף, לעברית (תרגום מצוין של דן תמיר).
המרחב שבו מתרחשת אותה המתנה נצחית - אשר עשויה להיקטע בכל רגע - הוא מרסיי בימי משטר וישי. המספר, גרמני צעיר ונטול שם בן 27, "קצת אמיץ, קצת שברירי, קצת לא אמין", בחור שמרגיש שהחיים עוברים לידו, אך בו בזמן מלא רטט וכמיהה לחוש אותם בעוצמה, בורח ממחנה ריכוז ב־1937 ובדרך לא דרך מתגלגל למרסיי, עיר הנמל שעוד מימי קדם שימשה עבור פליטים, נמלטים או חולמים נקודה אחרונה של תקווה.
בעוברו בפאריס הוא מתבקש למסור מכתב למשורר בשם ויידל, אך בהגיעו אליו מתברר שאותו ויידל התאבד והשאיר אחריו מזוודה ובה כתב יד ומכתבים. הוא לוקח איתו את המזוודה כדי למסור את תוכנה לאלמנתו של ויידל, ועל הדרך מאמץ לעצמו זהות של פליט בשם זיידלר. השלטונות במרסיי מזהים אותו כוויידל, והמספר נאלץ ללהטט בין שתי הזהויות הגנובות, בלי לדעת איזו תציל אותו ואיזו תפיל אותו.
זגרס עושה שימוש בשיטוטיו של המספר במרסיי כדי לשרטט פרופיל מרובה פנים של הפליט; מגוון מעורר השתאות של טיפוסים, חלקם אנשים אפרוריים שדמותם התחדדה עקב ההיסט החד בחייהם, חלקם אנשים שנדמה שנשחקו או דהו עקב ההמתנה הממושכת.
כולם, כך או כך, נאלצים להעביר את זמנם בשוטטות, בישיבה בבתי קפה, בסיפור קורותיהם גם למי שעייף מלשמוע, בעמידה בתורים, בהשתדלות בקונסוליות, בתחמנות, בתחנונים ובסבלנות כדי להשיג את הטרנזיט - תעודת מעבר דרך ספרד או פורטוגל, שמהן אפשר יהיה להפליג למקום מבטחים.
מתוך אותו פרופיל רב־קולי ומגוון נפתח ומתגלה נושאו העיקרי של הרומן - הזמן. מבעד לעיניו של המספר, היחיד שכלל אינו בטוח ברצונו להשיג את תעודת המעבר הנחשקת ולעזוב, לובשת מרסיי דמות של לימבו, אזור דמדומים שבו שוהות הנשמות שלכאורה אינן ראויות לגיהינום, אך גם אינן יכולות לפסוע מעדנות לגן העדן. תחת ידיה האמונות של זגרס הזמן, התלוי בין שמיים וארץ, מתלכד ומתפורר: לרגעים מאט הרומן את מקצבו, מסתבך בתורים בין קונסוליות הומות ונטושות, בין ביקורים עקרים ושיחות תפלות, וממחיש ביתר שאת את תחושת המחנק והחידלון של הררי ניירות העשויים להציל חיים, ורגע לאחר מכן הופכים לפתקים חסרי משמעות.
אותה תחושת אין אונים היא שאינה מאפשרת לפטור את הקריאה ב"טרנזיט" כסוחפת ותו לא; יש שהיא עיקשת, קשה, מכבידה. ויש שהזמן מואץ לפתע; אז הופכת העלילה למחול סחרחר של זהויות: המספר מתאהב במארי, אלמנתו של ויידל, השרויה בטירוף של חיפושים אחר בעלה המת ובינתיים קושרת את גורלה בגבר אחר. המספר מתחרה על ליבה מול ידידו־יריבו בלי שיוכל לגלות להם את חלקו באותה תסבוכת; האם יזכה בליבה של האישה היחידה שגורמת לו להרגיש חי? האם תיחשף זהותו, מה שיכול להוביל למפלתו הוודאית? האומנם אותו ויידל, המתואר כנטול כישורי חיים, איש חלש, שכוחו אך בכתיבתו, אכן מת? הייתכן שהוא משקיף בשעשוע על הקומדיה הטרגית הזו מבעד לחריצים שחורר בעיתון באחד מבתי הקפה?
המתים, החיים ומה שביניהם מתערבבים אלו באלו במרסיי, עיר המתוארת לפרקים כמרחב מיתולוגי, רב־שכבתי, שהפניקית והיוונית, האטרוסקית והרומית, הכרתית והיהודית עוד מדוברות בה, אך יש שהיא לובשת את פניו האכזריות של ההווה. המלחמה אף היא דמות ב"טרנזיט" - דמות נסתרת שמבצבצת לפתע, מבעד לסבך הביורוקרטיה, אם בדמות צלב קרס שמתנוצץ לרגע, אם בדמות סיפור או זיכרון שפורץ את קהות החושים ומזכיר שאותה ציפייה נשרכת ומעיקה עלולה להיקטע. הם מזכירים שמאחורי אותם סיפורי פליטים ניצבים שותקים סיפורים רבים יותר של אלו שנשלחו היישר לגיהינום ללא החסד המפוקפק של השהות המפורזת.
אותו טשטוש בין זמנים וחדירה לנבכי נפשו של הפליט הופכים את "טרנזיט" לרומן רלוונטי להכאיב, לא רק בשל יכולתו המפליאה לקלוע מתוך שנות ה־40, שבהן נכתב, היישר למצב העניינים העכשווי שבו המוני פליטים, בכל העולם, נלחמים על אותו טרנזיט שיביא אותם לחוף מבטחים ובינתיים נאלצים להתמודד עם האי־ודאות והפגיעות שבמצבם.
אך לא רק זאת: מתוך אותו עיסוק אקטואלי כל כך מתעלה זגרס, בכתיבה מפליאה וספוגה באמפתיה הנעה בין פשטות לפיוטיות, לעבר קומה נוספת; זהו משל תיאולוגי וקיומי על שבריריותה של זהות, התעצמותה והיחלשותה בעת גלות, על כוחו של אחד להפיח חיים באחר - כולם לכודים בעבותות הקפריזיות של הזמן. "אני רואה בעצמי שאני צעירה", מהרהרת מארי, "אבל איך זה יכול להיות שאני עוד צעירה, צעירה כל כך?"
טרנזיט / אנה זגרס
מגרמנית: דן תמיר; פן, 288 עמ'
* * *
קמפינג? רק אם זה בסטייל
ביקור של ילדה דעתנית במיוחד הוביל לדיון סוער ברשת בנושא האפליה המגדרית בספרי ילדים
שוויון בין המינים הוא מצב דינמי בעולם המערבי; אבל לפעמים נראה שהימים שבהם הכיתה התחלקה בין שיעור נגרות לבנים וכלכלת בית לבנות עדיין איתנו. קונסטנס קופר, סופרת מדע בדיוני, עוררה שערורייה בבלוג שלה בשבוע האחרון כשתיארה ביקור שערכה בחנות ספרים בשכונת מגוריה בברקלי שבקליפורניה עם בתה בת ה־8, קיי.סי. כפי שמציינת אמה, קיי.סי. מתהדרת בלא מעט תכונות שאנו מאחלים לילדים בבגרותם - רהוטה, בעלת מחשבה עצמאית ולא פחות חשוב - קוראת ספרים להוטה.
אך בניגוד לביקוריהן השגרתיים בחנות, הפעם נכונה לקיי.סי חוויה פחות נעימה. "שוטטנו בין המדפים, כאשר לפתע קראה לי בתי בדחיפות", מספרת קופר. "חשבתי שהיא מצאה ספר שמצא חן בעיניה, אבל התברר שלהפך: היא עיינה בשני ספרים שהכעיסו אותה עד שכמעט פרצה בבכי".
כותרת צמד הספרים היתה "איך לשרוד (כמעט) הכל" והם נחלקו לגירסה אחת לבנים ואחת לבנות; הגירסה לבנים, שעל עטיפתה התנוסס ציור של ילד מביט מתוך מערה על לווייתן פעור לסתות, כללה פרקים כגון "כיצד לשרוד במדבר" ו"כיצד לשרוד מתקפת כרישים". גירסת הבנות, לעומת זאת, כללה פרקים כגון "איך לשרוד ריב עם החברה הכי טובה" ו"איך לשרוד אסון אופנתי".
"מה ששבר את הבת שלי היה הפרק 'איך לשרוד קמפינג', שהיה, איך לא, במהדורת הבנים", מספרת קופר. קיי.סי, מסתבר, אוהבת קמפינג. במהדורה לבנות נכתב "קמפינג הוא לא תמיד הבחירה המועדפת, אבל אם נקלעת לשם, הנה עצות כיצד לשרוד אותו בסטייל". הטקסט ניחם את הילדה בתמונה, כי האוויר הצח בקמפינג טוב לבריאות. "ספרים עם תכנים סקסיסטיים כאלה גורמים לילדות לחוש שונות", מוסיפה קופר.
לדברי קופר, המוכרת בחנות הסכימה עם קיי.סי ומשכה את הספרים מהמדפים. מאז הבלוג של קופר רועש וגועש. חלק מן התגובות מחזקות את ידיה, חלקן תגובות נאצה הטוענות כי היא מעודדת צנזורה. "אני גאה בקיי.סי", אומרת קופר, "ומקווה שתמשיך להפגין חשיבה ביקורתית ולהשמיע את קולה בכל פעם שתיתקל בעוול".
* * *
האידיאולוגיה הגדולה מכולן
זכיית אליס מונרו בפרס נובל אינה תחיית הסיפור הקצר, אלא ניצחון הספרות על הפרויקט
הזכייה של הסופרת הקנדית אליס מונרו בפרס נובל לספרות העירה בשבועיים האחרונים גורמים אינטרסנטיים מרבצם. במוקד תשומת הלב של אותם גורמים עמדה הזכייה כתשובה ליחס המו"לי־ממסדי לסיפור הקצר, יחס שבעשור האחרון נע בין דחייה במקרה הטוב להתעלמות ברוטלית במקרה הרע. למען השם, היו שדיברו במונחים של ציד מכשפות!
אם לא די בכך, השיח המסאי העולמי אף בחר לראות בבחירה של מונרו אקט של צדק פואטי, כזה שמאזן את יחסי הכוחות בין אירופה לאמריקה, ומעניק הכרה מחודשת לפיוט הצפון־אמריקני, שמונרו, לצד מסורות אמריקניות קודמות, אחראית לו. בבלוג של "ניו יורקר", למשל, כתב ג'יימס ווד על מונרו כ"צ'כוב שלנו" (של אמריקה); במגזין המקוון "דה מיליונס" מנה תומס בקווית' את מספר הזוכים האירופאים העצום לעומת יתר העולם, ופסק כי הוא מעיד על "כישלון של ועדת פרס נובל להעניק הזדמנות לסופרים מחוץ להקשר התרבותי של חברי הוועדה בשטוקהולם".
אלא שנראה שחגיגת הקמפיינרים הזו השכיחה את התובנה החשובה ביותר שנגזרת מזכייתה של מונרו בנובל: זוהי תחילת הקץ של ספרות
הפרויקטים. מונרו, סופרת מן הפרבר שכותבת על אנשים מן הפרבר, היא הפרסונה הרחוקה ביותר מהזרם האורבני המאורגן והמתוכנן כל כך, שהשתלט על חלקים גדולים בספרות העולמית בעשור האחרון.
ה"פרויקט", כך נראה, עבר בכל התחנות - מרומנים מעורפלים על הגירה גלובלית, דרך סיפורים מפוטפטים במסווה של מסע שורשים ועד רומנים אמריקניים "גדולים", שמתגלים, לעיתים במהרה, כשרטוט חברתי שטחי למדי. הפרויקט הפך מלאכת מחשבת יחצ"נית: "וייב" חברתי, לעיתים עולמי, שיש להסתנכרן מולו ולפעול לאורו. התהליך, הקורפוס, הניסוח הסיזיפי של אמירה מתמשכת ויציבה - כל אלה נשכחו, ובמהירות מדאיגה, מתודעת סופרים רבים.
הספרות של אליס מונרו נמצאת ביקום אחר. היא מקסימה בשמרנותה (זו שמרנות למראית עין, למעשה מדובר בפשטות ובתחכום), ופועלת כתמונת ראי להתחכמות של הפרויקט. ביקום של מונרו, העולם מתגבש ומתרומם מולנו בצלילות ובמתינות. מהטרקלין הקטן של גיבורי סיפוריה, ממחסן העצים ומהדירה השכורה ומהשתיקה המהדהדת של חדרי המגורים נפתח לקוראיה אולם ענק של דרמה אנושית.
מתוך יחסים יומיומיים בין הורים וילדים, גברים ונשים, שכנים או עמיתים לעבודה, יוצרת מונרו במשך עשרות שנים מציאות ספרותית עם השלכות גורליות. זהו פס יצור של משמעות - כנראה מה שסופרים התחייבו לספק לנו, בברית הלא־כתובה בינינו לבינם.
יותר מדי סופרים ניסו בשנים האחרונות למכור לנו אידיאולוגיה. הספרות של אליס מונרו מציעה בני אדם. בכך, למרבה האבסורד והשמחה, היא הופכת לאידיאולוגית. אבל באמת.
עמר לחמנוביץ טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו