הגוונים של דוד ד'אור

היום, כשדוד ד'אור הוא אמן ידוע ומצליח שמסכם את 25 שנות הקריירה שלו בספר ובדיסק חדשים, מופיע בהצלחה עצומה בארץ ומייצג את ישראל ברחבי העולם (וגם בפני מלכים, נשיאים והאפיפיור), קשה להאמין שבתחילת דרכו הוא נאלץ להילחם על מקומו במוסיקה הישראלית הלגיטימית. קודם כל בגלל קולו. בימים ההם לא היו רגילים אצלנו לזמר גבר ששר בקול גבוה כזה, ותגובות לא ענייניות בנוסח "בטח אין לו ביצים", ו"מה זה השירה ההומואית הזאת?" היו די מקובלות בשנותיו הראשונות בתעשייה. ולא משנה שהוא לא תמיד שר בקול הגבוה שלו ולא חשוב שהוא עבד עם מיטב המוסיקאים הבולטים של התקופה. 

הוא נחשב אז חנון או יורם, כנראה בגלל הסגנון העדין של שיריו, שהיה מאוד שונה מהצליל האהוב על "דור הרוקסן" מצד אחד, ועל אוהבי המוסיקה המזרחית מצד שני. ובכל זאת הצליח ד'אור להפוך בתוך זמן קצר לכוכב גדול שהעניק למוסיקה הישראלית צבע חדש וייחודי. 

עכשיו, עשרים שנה אחרי תחילת הדרך, ד'אור, שכבר הוציא 12 אלבומים ומכר לא פחות מ־16 אלבומי זהב ופלטינה, יכול להרשות לעצמו לחגוג בענק את מפעל חייו. הוא עושה זאת בימים אלה בהוצאת ספר "הקול בצבע", שבו יותר מ־150 ציורים שצייר בשנים האחרונות (בהוצאת זמורה ביתן), ולצידם שירים וטקסטים שכתב, שאת חלקם הוא מפרסם לראשונה. לספר מצורף גם דיסק עם מיטב להיטיו. נוסף על כך הוא מוציא דיסק אוסף נוסף ששמו "מקום לאהבה" הכולל את מיטב להיטיו, חלקם בגרסאות חדשות. בין השאר: "קול מהשמיים", "תשמור על העולם ילד" (בהקלטה חדשה בדואט עם קובי אפללו), "כל הכוכבים", "נוסע צפונה" (בדואט עם ארקדי דוכין), "זמן אהבה" (בדואט עם אהוד בנאי), "הלב יודע" (בדואט עם שלומי שבת), "יד ענוגה" (בדואט עם מירי מסיקה) , "אהבנו כאן" (בדואט עם אריק איינשטיין), "לחזור" (עם הג'יפסי קינגס), "אצלנו בכפר טודרה" (בדואט עם שלמה בר), "בים הגדול", "אני עף", "להאמין" (דואט עם יסמין לוי), "שיר לבת" (דואט עם אתי אנקרי) ושיר חדש ששמו "מקום לאהבה".

בשם האב

נוסף על כל אלה מציג ד'אור תערוכה מציוריו באכסדרת אולם המופעים של סוזן דלל. ד'אור מצייר בשנים האחרונות בסטודיו בשכונת פלורנטין בתל אביב, במקום שבו שכנה בעבר הנגרייה של אביו, ויטוריו ז"ל, שנפטר לפני כחמש שנים. מותו של האב מחלק באופן די ברור את הקריירה של ד'אור לשני חלקים, שכמובן יש ביניהם המשכיות. מאמן פופ עם השפעות אתניות שונות, הוא הפך בעקבות האובדן לאמן שיש ביצירה שלו הרבה השפעות של מוסיקה יהודית דתית ומסורתית.

סיפורו של ד'אור מתחיל כשילד הפלא דוד נחייסי, בן למשפחה שמוצאה בלוב, מתגלה לראשונה בפסטיבל שירי הילדים באמצע שנות השמונים עם השיר "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים". בצבא הוא משרת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר ניסיונות לא מוצלחים להיות חבר בלהקות שונות (השלישייה, קו 4) מתחיל בראשית שנות התשעים קריירה כסולן שהופכת, למרות קבלת הפנים החשוכה שהוזכרה קודם, למצליחה מאוד. 

ד'אור התעקש לשלב פופ, רוק רך, השפעות קלאסיות ומוסיקת עולם. נקודות ציון בולטות בדרכו היו עבודה עם יהודית רביץ ועופר מאירי באלבומו הראשון, עם "קול מהשמיים", ו"יד ענוגה" של זלמן שניאור. את אלבמו השני הפיק עופר מאירי, ואת רוב שיריו ובהם "אני עף" ו"שמור על העולם", כתב והלחין ד'אור. שיא נוסף היה הופעה בפני האפיפיור בוותיקן.

בהמשך שנות התשעים הופיע ד'אור עם שלמה בר ו"הברירה הטבעית", ואחר כך במופע משותף עם אתי אנקרי. בראשית שנות האלפיים באלבום "בנשמה" עבד ד'אור עם פטריק סבג (הסולן לשעבר של הלהקה כשניקו תתחיל לדבר) ולהיט האלבום היה "כל הכוכבים", שכתב והלחין ארקדי דוכין. בשנת 2003 הוציא ד'אור את אלבום הופעה "Live In Concert", הפעם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. 

גם בהמשך דרכו היה ד'אור מאוד מגוון במוסיקה שלו. בשנים 2007 ו־2008 הופיע ד'אור בפסטיבל מוסיקת העולם "Womad", שייסד פיטר גבריאל. באותה תקופה נפטר אביו וד'אור, לדבריו, גילה את בית הכנסת ואת התפילה. כך החל הפרק השני בחייו והוא הפך אמן בעל זיקה יהודית חזקה, המופיע בהצלחה עצומה ברחבי העולם. 

באלבומו "שירת רבים", שיצא לאחר מותו של אביו והצליח מאוד, הופיעו שירי תפילה מן המקורות ובהם "לכה דודי" ו"אדון הסליחות". בשנת 2010 הוציא ד'אור את האלבום "העולם שאני מצייר" וב־2011 את "הקול הקלאסי", הכולל גרסאות כיסוי ללהיטים וקלאסיקות ידועות כ"אי שם מעבר לקשת" ו"קרוב אלייך". וכל הזמן הזה הוא נודד בעולם, כנציג של המוסיקה הישראלית והיהודית, ולא רק בפני קהילות יהודיות. הוא הופיע בפני נשיא ארה"ב לשעבר קלינטון בעצרת שאירגן בנו של מרטין לותר קינג; בסין בתוכנית טלוויזיה שנצפתה על ידי עשרות מיליונים; ובבית האופרה של סידני. הוא מכר עשרות אלפי אלבומים בטייוואן וכבש את הטלוויזיה הרוסית. כבר כמה שנים טובות הוא אחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של המוסיקה הישראלית, ואיכשהו אצלנו, הוא עדיין לא מקבל את הכבוד המגיע לו.