הייתי בן 9. אני וחבר מהשכונה החלטנו לטייל וללכת לקצה הדרומי של הקריה לרחוב אילת שם גרה הסבתא של החבר. היה בוקר שקט ונוח, ועמדנו בעמדת תצפית מדהימה שמשקיפה על כל עמק החולה וממולנו הרי גולן. פתאום, מצאנו את עצמנו מביטים לשמיים ורואים מטוסים שמפציצים את העמק ואת קרית שמונה. עוד ועוד מטוסים מצטרפים ורודפים אחרי המטוסים הראשונים, וכולם מנהלים קרב אוויר. היינו בהלם כמה דקות, ואז אזעקה הקפיצה אותנו, וכמובן רצנו ללא עצירה הביתה – מרחק כחצי שעה בריצה. מאוחר יותר הבנו שמטוסי מיג סורים חדרו לישראל, ומיד לאחר מכן מטוסים שלנו ניהלו מולם קרב אווירי מדהים והצליחו להבריח אותם חזרה לסוריה.
הזיכרון צרוב אצלי.
את כל המלחמה בילינו במקלטים, כשכל ערב היו עשרות הפגזות וקטיושות על קרית שמונה, והרבה דאגה לשני אחיי שהיו בקרבות – ניסים בדרום, ושמעון ז"ל, שגם נפצע במלחמה, היה ברמת הגולן.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו