ביום כיפור, באמצע התפילה ראינו קומנדקר דוהר ליד בית הכנסת ומיד נשמעה סירנה. רצתי הביתה, הדלקתי רדיו והאזנתי לגלי צה"ל ששידר סיסמאות לגיוס, מבלי לתאר במדויק מה קורה. פתאום צלצל הטלפון ומישהו ביקש ממני להתייצב במחנה שנלר. לבשתי מדים, חטפתי עוגה לשבירת הצום, ונסעתי להתייצב בבסיס.
אינני זוכר איך נפגשנו, חיילים רבים במשאיות ללא נשק, תחמושת או מזון, החלנו את דרכנו צפונה דרך רמאללה ושכם, אל רמת הגולן .כשעלינו לרמה מכיוון דרום אל תוך הפקקים שיצרו הטנקים, עמדתי זקוף בתוך הטנק הפתוח, עליו הוצבה מרגמת 160 מ"מ, צוות מלא, ציוד חסר, עם עוזי, רובה אפ-אנ, וכאמור ללא תחמושת ומזון. הנוף היה שחור מעשן, השעה הייתה שעת שקיעה. הצבא הסורי היה מאחורינו, דוהר לכיוון הכנרת, ואנו בכיוון מרכז וצפון הרמה. איבדנו את הקשר עם הגדוד.
שאלתי את אחד מקציני הקישור שהיה שם, נע בין הכוחות: "היכן החזית?", "בכל מקום", ענה לי. "זרוק חוט, תתחבר לסוללה הזאת ותתחיל לירות חביבי, יאללה...", וכך עשינו. אני ומפקד הצוות, מבלי לדעת איך ולאן, ירינו עד רדת החשיכה, כאשר לפני חצות מצאנו את הגדוד, התחברנו אליו והתחפרנו אל מול תל פארס.
עם שחר החלו מטוסים סוריים להפציץ את כוחותינו, והפילו כמה מטוסים ישראליים בקרבות אוויר שהתרחשו מעל ראשינו ממש. כל אימת שקיבלנו פקודה לכל הסוללה לירות, עשינו זאת בהתלהבות ובאופוריה מהולה בפחד, תחושה שמרגישים רק בזמן לחימה, כשיש רק קדימה והלאה. המטרה הייתה להישאר בחיים, ולקוות שנחזור שוב הביתה בריאים ושלמים, מי יודע? וכך ירינו וירינו, ועל כל מטח חטפנו מטחים כבדים יותר מהצבא הסורי שנראה כאילו היה מעבר לגבעה, שם היו להם תצפיות. בלילות מסוקים שלהם הנחיתו חיילי קומנדו, מהם פחדנו מאוד, ולקראתם התכוננו ושמרנו לילות כימים ללא שינה, מקלחת או אוכל נורמלי.
חדשות מחזית הדרום לא היו מעודדות, קו בר-לב נפל ועמו חבר טוב, וגם אחיו של מפקד הצוות שלי, שמיד שוחרר ואותו החלפתי. תפסתי פיקוד על שבעה חבר'ה, זקוף, אמיץ ומלא בטחון עצמי עד כדי סיכון. ליד אחת השוחות ראיתי גופה של חייל סורי מת, הפשטתי אותו ממעילו העבה והחם, ולבשתי אותו. שמרתי אותו עליי במשך כל שהייתנו הממושכת בחרמון הסורי בחורף המושלג שלאחר המלחמה, כשהוצבנו לשמור כמסייעים לצנחנים, שכבשו לאחר כמה ניסיונות את "העיניים של המדינה".
באחד מניסיונות הכיבוש האלה בחשכת הלילה, חטפנו ארטילריה קטלנית ובפעם הראשונה שמעתי את הפקודה "לסגת". שוב, בפעם השנייה, איבדנו את הגדוד שהתפזר לכל עבר. פרסתי את הצוות במארב לילי, עברתי מאחד לשני, כולם חצי רדומים על נשקם, הנהג השתגע ולא הפסיק לצחוק (הנהג הראשון אושפז עוד לפני כן, גם הוא צחק והשתגע). משום מה חשדתי שמא חיבלו בטנק בכוונה, כי באותו לילה בין חצות לשתיים, חטפנו הפגזה נקודתית על הצוות שלי, אולי משום שמישהו הדליק סיגריה. תגובתי המהירה הייתה להזעיק את החבר'ה מהר אל הטנק. מתוך פאניקה, אחד החיילים השאיר את הנשק בשוחה וכאשר איימתי עליו שארה בו, רץ, אסף את נשקו וקפץ לטנק. לאחר שהנהג הצליח להניע, 'טסנו' כל עוד נפשנו בנו אל תוך החשיכה רחוק מהפגזים, עד שנפלנו בחוזקה בתעלת טנקים. ירדנו והתעלפנו למחצה. תשושים שכבנו צפופים, עד שבבוקר שמענו לא הרחק, קולות חיילים ומכשירי קשר. זה היה הגדוד שלנו שהתקדם עם שחר לעמדות אחרות.
עליי ציוו להמתין וללוות משאית תחמושת שאם הייתה חוטפת פגז כולנו היינו עפים. מטוסים המשיכו בקרבות, עצוב היה לראות את מטוסינו נפגעים ונופלים מטילי מטוס סורי. לעומת זאת, מחאנו כפיים כשהמטוס הישראלי הצליח לחמוק מפגיעת טיל.
בהרים שמעל טבריה ובפוריה, האורות כבו במשך כל ימי הלחימה.
רפול הופיע לפנינו לקראת הסוף. בדרום הושג ניצחון בזכות חציית התעלה בפיקודו של אריק שרון על שמו נקרא בני, אריק. האורות בצד הישראלי שוב נדלקו. שמחה בלב מהולה בעצב והשתהות.
לאחר 21 ימי לחימה הושגה הפסקת אש ואז, לא יאומן - קיבלנו פס הביתה ל-24 שעות. בבואי להורים ההתרגשות הייתה עצומה. נסעתי גם לעיר לראות מי מהחבר'ה חזר חי, ומי לא.
מקס, בעל הקפה המפורסם בבן יהודה, בכה והתרגש כאשר ראה אותנו חוזרים חיים מהקרב. על כל אחד שחזר חי מקס בכה באושר. מישהי אז אמרה לי שבגולן שמי הלך לפניי. מה אמרה? מה ידעה? מהיכן ידעה? ולמה בדיוק התכוונה? אינני יודע.
לאחר כחצי שנה בקווים אל מול החרמון, חזרנו למצב פוליטי סוער ועגום בשל מה שנקרא "מחדל יום הכיפורים". התקשורת ירדה על גולדה מאיר. מוטי אשכנזי ולוחמים ותיקים אחרים הפגינו נגדם, באחת ההפגנות נוכחתי מבלי שהבנתי מדוע. אולם כאשר גולדה התפטרה ידעתי שזו הייתה הדרישה. לצערי, לא עבר זמן רב ודדו הרמטכ"ל התאבד. זו הייתה טרגדיה עבורי, שבר ואובדן אמון בהנהגה עבורי ועבור בני דורי שחזרו מן הקרב. מצב העבודה היה קשה, הכלכלה נפגעה מהמימון הכבד של המלחמה. כאשר מצאתי עבודה בחברת נסיעות, לא התווכחתי על השכר הנמוך. בתקופה זו ירדו צעירים וזוגות רבים מהארץ, לארה"ב בעיקר. אני נסעתי לדרום אפריקה. מטרת כולנו הייתה לעשות כסף, חלק עשו, חלק לא.
פרוייקט מיוחד: 40 שנה למלחמת יום הכיפורים
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו