איך זה שאנחנו ממשיכים לשלם יותר על הכל?

סיפור הבא מחזיר אותנו לפצע הפתוח והכואב של סוגיית יוקר המחיה בישראל. מתחילת שנת 2013 חלה ירידה משמעותית במחירי מוצרי המזון הבסיסיים, מה שמכונה חומרי גלם, בבורסות הסחורות בעולם. בדקנו וראינו שמחיר הסוכר ירד, וכך גם מחיריהם של חלק מסוגי הקפה, של התירס, של האורז ושל החיטה. ואם לא די בכך, גם שער הדולר ירד מתחילת השנה ב־4%. מה שהופך את רכישת הסחורות מחו"ל ליצרני המזון בארץ לזולה עוד יותר. כמה זולה? מחיר הסוכר ירד ב־14.2% מתחילת 2013 עד סוף יולי האחרון. מחיר הקפה (ערביקה) ב־16%. מחיר התירס ב־11.7%. מחיר האורז בכ־10%. מחיר החיטה בכ־13%.

אז מה קורה כאן? איך זה שלפי התחושה בציבור, ולא רק התחושה - הרי הנתונים קיימים ומייד ניגע בהם - לא חלה ירידת מחירים במוצרי המזון? הרי אלה הם חומרי הגלם שמרכיבים חלק גדול מהמוצרים שאנחנו אוכלים. למחיר שלהם יש השפעה על מחיר המוצר הסופי בחנות. התירס למשל משפיע גם על החלב, כי הפרות אוכלות חלקים ממנו בתערובת. 

בענף המזון לא רצו להגיב באופן רשמי. שם העדיפו, אלו שבכלל הסכימו לדבר, לא להזכיר את שמם או את מקום עבודתם. אחד הגורמים בענף אמר השבוע, "זה נכון שב־2013 היתה ירידה מסוימת במחירים של חלק מחומרי הגלם. אלא שכמעט בכל החומרים המדוברים הירידה היתה יותר קטנה מהעלייה החדה שנרשמה ב־2011 וב־2012. באותן שנים התעשייה בארץ, בין היתר בימים שאחרי המחאה החברתית, הקפיאה את המחירים. החברות המובילות כולן לא העלו מחירים מאז 2011", הוא אומר.

יש מידה של צדק בדבריו של אותו גורם. צריך בהחלט להסתכל על ציר הזמן הארוך יותר. ואכן, ב־2011 חל זינוק מטאורי במחירי הסחורות. ייתכן שאין זה פלא שבאותה שנה פרצה המחאה החברתית. נזכיר שהיא החלה בכמה גלגולים. הראשון היה סביב מחירי הדלק העולים. לאחר מכן הגיעה מחאת הקוטג', שאותה הוביל איציק אלרוב, ולבסוף בקיץ הגיעה מחאת האוהלים, שכללה את מרבית הגורמים הללו, אך חלק גדול ממנה נסב סביב יוקר המחיה.

שאלה של רפורמה

אז מחירי המזון עולים, דורכים במקום או יורדים? שאלנו את איציק אלרוב, ממובילי המאבק ביוקר המחיה ומייסד תנועת הצרכנים, מה דעתו. "במדינה מתוקנת ותחרותית כללי המשחק ברורים. לעיתים מחירי התשומות עולים ולעיתים  הם יורדים, עלויות הייצור גדלות ולעיתים הן קטנות, ובהתאם לשינויים הללו המחיר לצרכן משתנה", הוא אומר, אך מייד מוסיף, "בישראל, לצערי, כללי המשחק שונים לחלוטין. כאן, על פי רוב, המחירים רק עולים ולא משנה בכמה הוזלו התשומות ליצרן. אצלנו נדנדת המחירים נראית יותר כמו אווירון שרק ממריא כלפי מעלה. ככה זה כשיש מעט שחקנים ששולטים, ושוק שנראה יותר כמו אוסף של מונופולים. על פיהם המחיר יעלה ועל פיהם המחיר ימשיך לעלות. לעולם לא יירד". 

אלרוב ממשיך ואומר ש"שוק המזון הישראלי דומה לשוק הסלולר שלפני הרפורמה של השר לשעבר, משה כחלון. גם אז ראשי התאגידים טענו שאין שום דרך להוריד את המחירים, אך ברגע שהשוק נפתח לתחרות אמיתית, הסכר נפרץ והמחירים צנחו בכ־50% למשפחה. רק אז הבנו כמה גדול היה העושק".

אז מה הפתרון?

"אם הממשלה רוצה באמת לטפל ביוקר המחיה בתחום המזון ולהשוות את רמת המחירים בישראל לרמות המחירים הנהוגות במדינות ה־OECD, עליה לקבל החלטה אמיצה ולפרק את ריכוזיות היצרנים והיבואנים בשוק המזון. רק מהלך שכזה יוביל לירידת מחירים ויקל במעט את המעמסה הכבדה המוטלת על כתפיו הקורסות של הצרכן הישראלי. כמו בשוק הסלולר, גם כאן רפורמה כזו עלולה להקטין את הרווחים של תאגידי המזון הגדולים. בהתחשב במחירים הגבוהים שאנו משלמים, אני לא רואה סיבה מיוחדת לרחם עליהם".

ואכן, אין תחרות בענף המזון הישראלי. הוא עדיין בנוי בצורה של מיעוט חברות ענק, שחולשות על נתחי שוק גדולים. הממשלה לא משחררת מספיק חבל ליבואנים. הכל מתחיל במבנה המשק ההיסטורי שבנתה מפא"י הסוציאליסטית. כמו שראתה בהסתדרות ובהתאגדות העובדים שותפים לאידיאולוגיה שלה, כך גם בנתה את שוק המזון הישראלי - בצלמה ובדמותה.

בהמשך לכך, נוצרו בארץ מנגנונים שמשמרים את המחירים הגבוהים ויודעים רק כיוון אחד - מעלה. בתחומים רבים מדי במשק יש רק כיוון אחד של מתכנן מרכזי, שאליו באות החברות לבכות ולהסביר כמה הכל התייקר, וכתוצאה מכך לקבל מחיר מפוקח, מסובסד, מהונדס וכדומה.

מצד אחר, גם ההפרטות שעשו ממשלות ישראל בעבר, לא פתרו את הבעיה. ההפרטה הגדולה מכולן של תנובה היתה הוצאה של מונופול מידיים ציבוריות למחצה, כלומר מידי החקלאים, לידיים פרטיות, מה שהותיר את החברה כגוף דומיננטי באותו ענף. וזו דוגמה לאחד השלבים בענף משק החלב.

איפה הממשלה?

התחרות שעליה מדבר אלרוב עדיין לא כאן, ולכן לא תמיד פשוט להאמין לקולות שיוצאים מענף המזון, גם כשהדברים שהם אומרים נשמעים הגיוניים.

זה נכון למשל שמחירי הקפה הסופיים בישראל כמעט לא השתנו במשך השנים, בעוד מחיר חומרי הגלם של הקפה זינק ב־2010 ב־100%. אחר כך נותר ב־2011 באותה רמה בערך. הירידה החלה לבוא רק בסוף 2012 אל תוך 2013, ואנחנו רואים רק בימים אלה את הירידה המתמשכת במחיר. לפי הלוגיקה הזאת, נכון להגיד שבתחומים כאלה, השחקנים הבולטים הצליחו למתן את מגמת העליות של המחירים לציבור. 

אז למה התחושה היא שהמחירים לא יורדים? יצרני המזון טוענים שהציבור לא יכול לעמוד בשינוי תנודתי במחירים ברמה היומיומית, ושהתפקיד שלהם הוא "להחליק" את התנהלות המחירים. לדברי אחד מיצרני המזון, המוצר שנמצא היום על המדפים ברשת המזון השכונתית, יוצר לפני כמה חודשים, וחומרי הגלם שלו נקנו עוד בסוף 2012, ולכן ירידת מחירים מתמשכת תגיע רק בהמשך, לאחר שהמלאים בחנויות יסתיימו.

מחקר שפירסמה חברת StoreNext על המחצית הראשונה של 2013, מלמד משהו על ההתנהלות הכספית בענף המזון הישראלי. החברה מנטרת נתוני מכירות של יותר מ־2,150 חנויות בשוק, משופרסל, דרך מגה ועד קו אופ. מהנתונים שהציגה במחקר שערכה עולה כי המחזור הכספי של הרשתות עלה ב־3.1% במחצית הראשונה של 2013. באותה תקופה עלה מדד המחירים לצרכן ב־5%. 

כשמנתחים את מכירת מוצרי המזון במחצית הראשונה מגלים שזו צמחה ב־2.6% ל־14.3 מיליארד שקלים ביחס ל־2012. אך מדד מחירי המזון עלה באותה תקופה ב־5%. ולכן השינוי הריאלי במכירת מוצרי המזון היה שלילי ועמד על 2.3%. מה שמלמד שהציבור הקטין את הצריכה אך שילם מחירים גבוהים יותר. 

ההוצאה של משק בית בישראל במחצית הראשונה של 2013 על מוצרי צריכה עמדה לפי StoreNext על 10,073 שקלים, עלייה של 1.3% במחיר, אך ירידה ריאלית של 3.5% - כלומר קנו פחות מוצרים שעלו יותר כסף. זה תומך בתיאוריית ההתייקרות.

"מחיר חומרי הגלם תמיד היה ותמיד יהיה רק חלק מהמשוואה", טוען בתוקף אחד הגורמים בענף המזון שעימם שוחחנו. "המחיר שמגיע לצרכן נובע גם מעיבוד חומרי הגלם והפיכתם למוצר סופי. גם למחיר הנפט או למחיר הדלקים שמניעים את המשאיות ואת חלק מהמכונות, יש משמעות. מחיר העיבוד הזה עלה בישראל בתקופה הזאת. כשיש גל התייקרויות מסביב, אז הכל ישפיע על מחיר המוצר הסופי על המדף והוא פשוט יעלה".

אך עדיין התחושה היא כי היעדר התחרות בענף המזון הוא שגורם לכך שהמחירים הראויים למוצרים הבסיסיים נמנעים מציבור הצרכנים. אם נזכרים בכך שפעם הממשלה ניסתה להגן בכל הכוח על ענף הטקסטיל, ולכן הטילה מכסים דרקוניים על ייבוא פריטי לבוש מחו"ל, זוכרים גם שקניית בגדים היתה עסק יקר. מאז שירדו המכסים, רשתות האופנה משגשגות, אך תעשיית הטקסטיל כמעט נעלמה.

הסיפור שלא נגמר

 גורם בכיר מאוד בענף המזון שעימו שוחחנו בעבר על הנושא אמר לנו, "בזמן שענפים כגון טקסטיל ואפילו סלולר הממשלה יכולה להפוך לתחרותיים גם במחיר של נפילת חברות, בענף המזון מדובר במשהו אחר. הוא מספק לנו אוכל, ואנחנו עדיין אי שמוקף בגורמים עוינים. במצבי חירום אנחנו צריכים יכולת ייצור מינימלית. אי אפשר להישען רק על ייבוא".

עם האמירה הזאת אפשר להתמודד בכמה אופנים. כלכלנים שונים מציינים כי ישראל עדיין תלויה ותמשיך להיות תלויה בייבוא מוצרי בסיס כגון חיטה ובמידה רבה, עד לגילוי מרבצי הגז בים התיכון, גם דלקים. בכל תקופות המשברים הקשות מעולם לא היתה סכנה להפסקת הייבוא של מוצרים אלה. נראה שהטיעונים האסטרטגיים אינם תחליף של ממש להחלת תחרות בריאה בענף.

בנוסף, מהשיחות שקיימנו בענף המזון עולה שהפחד ממחאת 2011 עדיין שורר. גלי ההדף של המחאה, שהצליחו לקבע את המחירים במוצרי המזון, כבר נמצאים בירידה ובנסיגה בחודשים האחרונים. מה שמגן עלינו מגל התייקרויות נוסף, הוא דווקא אותה ירידה במחירי חומרי הגלם. אך אם הממשלה לא תתחיל לפתוח את השוק לתחרות של ממש, נחזור בעתיד לסיפורי ההתייקרויות, שמנתקים את הקשר הסיבתי בין מחירי חומרי הגלם למחירים של המוצרים שעל המדף. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו