בעבר כבר נעשה שימוש בנשק כימי בכפרים רחוקים בעיראק, בפאתי העולם, אפילו בשולי מלחמת האזרחים בסוריה. אבל כך? בפרברי דמשק, 1,000 הרוגים ויותר במתקפת טירוף רצחנית אחת? והעולם הנאור רואה את הקולות, ודבר אינו קורה.
לא בדיוק, האו"ם דן. האו"ם ידון. דוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה יציצו בנייר שלפניהם כדי לקרוא מילה במילה את ההודעה הצמחונית על הזעזוע הפוקד את מעצמת העל החזקה בעולם. כל מי שהועסק כעיתונאי בוושינגטון מכיר את הרגע הזה. הדובר לא באמת מזועזע או שמח, הוא בסך הכל קורא את ההודעה של הבוס ואינו סוטה ממנה כמלוא הנימה. בקור, בלא אכפתיות, אפילו בציניות.
רק שרצח 1,000 הסורים בידי מנהיגם בשאר אסד חרג ממה שהעולם הורגל אליו. גרוע מכך, אם לא נמצא באמריקה הגדולה ובמערב מי שישים קץ לטירוף - הוא ייהפך ללגיטימי. העולם יורגל כי במדינה מרכזית בלב המזרח התיכון השימוש בנשק כימי הוא חלק מכללי המשחק המקובלים. הפעם הבאה תהיה קלה יותר מבחינתו של אסד, ולאחר השלישית יידחקו הכותרות על שימוש בנשק כימי לעמודים הפנימיים של העיתונים עד שיימחקו כליל.
בעיקר הוא יבין כי אין זוועה אשר תרתיע את רוסיה ואת איראן מלדבוק באינטרסים הציניים שלהן, או לגרום לברק אובאמה לייצב את המדיניות האמריקנית במקום שבו יהיה בכוחה להרתיע ולהתריע ולאיים. ארה"ב מצויה בנסיגה מתמדת, ולעיתים גובר הרושם כאילו החליטה לאבד את עצמה לדעת מכל בחינה מדינית, בוודאי במזרח התיכון.
זה טירוף מערכות מוחלט. אסד טובח ואינו נענש, אבל הגנרל המצרי אל־פתח א־סיסי מוצא עצמו מול אמברגו נשק אמריקני ואירופי מפני שבחר להגן על איזושהי שפיות מצרית נוכח כוחות שהם שחור־משחור. מי אשם? ישראל, כמובן, לא רק בכלי התקשורת הערביים אלא גם במיטב העיתונים הליברליים של החוף המזרחי. ניו יורק אינה מרוצה מהתערבות ישראל למען א־סיסי, והעיתונות שלה מגנה כמובן את השדולה שלה איפא"ק (היכן ג'יי־סטריט, הטוענת כי גם היא פועלת למען ישראל?)
כאשר ייפתחו הארכיונים של 2013 יתברר כי כמה מידידיה של ארה"ב במזרח התיכון חיפשו נתיב אל ישראל לשמש כמשענת, מין נקודת כובד ארכימדית, להגנת המערב במקומה של אמריקה.
בסופו של יום, עם משא ומתן ישראלי־פלשתיני ובלעדיו, אין מנוס ממסקנה שגרתית, משעממת, רבת שנים ומדוקלמת לעייפה כי לנו, היהודים, אין תחליף ל"קיר הברזל".
לא משקיעים
ישראל אינה משקיעה בעלייה לארץ. כמעט אינה משקיעה. היא מתגדרת ברווחים דמוגרפיים המתקבלים חינם. כאותם מאות בני נוער יהודים, שהגיעו במסגרת "נפש בנפש" מארה"ב וכולם מחאו להם כפיים. אך כמה ישראלים מוכנים לשלם עוד 10 שקלים ביום כדי שמטוס כזה עם 400 בני נוער יגיע לארץ מדי שבוע?
והעם היהודי אינו משקיע גם בגיור. יש חסר דמוגרפי שמקורו בשואה והוא הולך וגדל, ויש הזדמנות היסטורית לעודד הצטרפות לעם היהודי.
אבל אין קול ואין עונה. זה לא מעניין איש.
ובוודאי איננו משקיעים במניעת הירידה מהארץ, שהיא הכישלון המוסרי והרוחני והכלכלי הגדול של האומה. נכון, ישראל אינה משקיעה בירידת צעיריה, אבל היא חוסכת למען מטרה נוראה זו. שלשום נמצאה לכך הוכחה מלאה, מדיניות המשכנתאות החדשה שלה מבטיחה את קיום הבנקים ואת האינטרס של בעלי ממון המגיעים מחו"ל לרכוש דירה לשעת חירום בארצותיהם (וזה ראוי) ולחודשי הנופש, אבל פוגעת באוצר הלאומי הגדול של היהודים, בצעיריה.
משבר הדיור של הזוגות הצעירים הוא מפתח מרכזי במאבק הלאומי. כבר הוצע כאן כי הכנסת תאשר מייד בחוק, שכל יוצא צה"ל ובוגר השירות הלאומי יוכל לקבל דיור חינם בקו ירוחם־דימונה ודרומה. מי במצב זה לא ירצה לעשות שימוש ברכבת ובאוטובוס כדי להגיע לעבודה בתוך שעה - הזמן הממוצע בארץ החלומות האמריקנית?
אם כך זה יימשך, יהיו לנו דירות נופש ריקות ברוב עונות השנה לבד מהקיץ החם; ויהיו לנו בנקים עם דו"חות כספיים מעוררי קנאה, וכל זה במחיר הזול ששנתונים של צעירים יצאו מהבית, מי לחו"ל ומי למחאה החברתית הבאה בכיכר.
מי יותר נחמד
מי שהתקשו יותר מן האחרים להבין את המשמעות החמורה של הטענות בנוגע להתארגנות בלשכת הרמטכ"ל בדימוס גבי אשכנזי נגד שר הביטחון אהוד ברק - היו הפוליטיקאים. רק בימים אלה הם החלו לומר בזה אחר זה כי אכן לא ראו במשך שלוש שנים עד כמה פעילותם - על פי החשד - של אשכנזי וקציניו עשויה להיות מסוכנת למשטר הדמוקרטי ולשלטון החוק. לפתע קיבלתי תגובות אוהדות. עד כה הן היו ספקניות.
אולי מפני שפוליטיקאים חיים בהוויה של קנוניות ותככים ותחבולות, ובכל פעם ששמעו את הסיפור העבירו לנגד עיניהם את "אהוד" מול "גבי", וחשבו כמה הרמטכ"ל יותר נחמד, ולא הבינו כי לא מדובר במדד החן האישי אלא בצורך ובחובה של האנשים במדים לקבל את מרותו של איש הציבור בחליפה האזרחית.
שרי הממשלה הקודמת זוכרים היטב את האירוע המביך, שבמהלכו התבטא אשכנזי כלפי בנימין נתניהו בלשון בלתי נסבלת. מחוץ לאולם הישיבות של הממשלה שוחח ד"ר יובל שטייניץ עם אשכנזי והעיר לו כי לשון כזאת לא תיתכן במדינה דמוקרטית. הרמטכ"ל הסכים ששטייניץ ישוב לדיון ויודיע לשרים כי הוא חוזר בו ומתנצל. תודה רבה.
החיכוך הזה אינו חדש. כדאי לחזור במנהרת הזמן: ישראל נולדה במלחמה. לא היתה עקובה מדם כמותה. הכוח הלוחם היעיל שלה התמקד בפלמ"ח. הוא לחם כמו בהמנון הפלמ"ח שכתב זרובבל גלעד: "ממטולה עד הנגב/ מן הים עד המדבר/ כל בחור וטוב לנשק/ בחורה על המשמר". אך מן הרגע שבו רצו מפקדי הפלמ"ח הנערצים כיגאל אלון ואחרים לקיים לעצמם מטה נפרד בתוך צה"ל, הפיץ אותם דוד בן־גוריון לכל עבר.
"איש מרות", כינה אותו הביוגרף הבולט שלו שבתי טבת. שכן הוא הבין איזה אסון יתרחש אם הצבא, או כמה מיחידותיו המפוארות, יכתיבו לממשלה את מהלכיה, ועשה כן למרות שהחזית עדיין בערה. שכן מן הרגע שבו הוקמה ממשלה ריבונית, היא הקובעת את ההתנהלות בכפוף לכללי הדמוקרטיה, ורק היא.
תמיד היו בצבא מי שלא הבינו. ראש אמ"ן בנימין גיבלי התכוון לטוב כאשר על דעת עצמו הפעיל תאי ריגול ישראליים במצרים כדי ליצור פרובוקציה שתשכנע את בריטניה לא לנטוש את בסיסיה לאורך תעלת סואץ. במהלך שנקרא לאחר מכן "עסק הביש" הוא גרם להדחת שר הביטחון הכושל פנחס לבון וקירב את קץ הקריירה של ראש הממשלה משה שרת. אבל קביעת עובדות על ידי הצבא בלי ידיעת הממשלה ואישורה היא בלתי נסבלת (כעבור שש שנים הפרשה התהפכה ולבון בא בתביעות שאינן קבילות בדמוקרטיה).
כאשר בן־גוריון תפס מחדש את הגה השלטון, שוב לא חזרה ונשנתה התמונה. אבל כאשר אשכנזי ועושי דברו הפעילו לכאורה את התקשורת כדי למנוע משר הביטחון הלא נחמד ברק לבחור כחוק את הרמטכ"ל הבא יואב גלנט, הם חזרו על הפרשה ההיא, על עסק הביש המקורי, ובלהיטותם להשיג את יעדם - חברו למעשים שחשיפתם אכן עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
האם בניהו באמת אינו מבין כמה זה חמור לתכנן כקצין מהלך אשר "יפיל תיק" על ברק בעיני עיתונאית כסימה קדמון, שכל פוליטיקאי רוצה לשמר יחסים טובים עימה? אם אינו מבין - זה מדאיג; ואם מבין ונוהג כך - זה מדאיג עוד יותר (אגב, למה הוא תת־אלוף? הרי קיבל דרגה זאת כדין בתוקף תפקידו כדובר צה"ל ובלי שצעד במסלול המייגע של קורס קצינים וטיפוס בסולם, וזה בסדר. כמו פרופסור שמקבל תואר כזה במוסד אקדמי כל עוד הוא מלמד בו למרות שלא כתב עבודות מדעיות, וגם זה בסדר. ד"ר ישראל אלדד נחשב לפרופסור בטכניון. אך ברגע שבו חדל ללמד שוב לא יכול היה להשתמש בתואר. מדוע בניהו ואחרים הם תת־אלוף במילואים עד אחרון ימיהם בחייהם האזרחיים?).
אבל שאלת התואר לכל ימי חייהם מחווירה בהשוואה לטענות בנוגע להתנהלות המדאיגה של אשכנזי ואנשיו. לא תמיד היא הובנה כראוי. ראש צוות החקירה במשרד מבקר המדינה יעקב (מנדי) אור שם דגש רב מדי על אחריותו של אלוף משנה ארז וינר לשערוריית המסמך המזויף שמסר לד"ר גבי סיבוני וממנו לאבי גוט ולערוץ 2.
זו טעות. כמי שהירבה לפגוש את אשכנזי ב־12 השנים האחרונות - אני משוכנע כי הרמטכ"ל בדימוס כל כך מרוכז בעצמו, צנטרליסט, מחזיק את כל הקלפים קרוב לחזהו, שווינר ובועז הרפז ורעייתו רונית לא היו מעיזים לעשות דבר כזה, ופחות ממנו, על דעת עצמם. אילו עשו ככל העולה על רוחם היו מודחים מייד, ומזמן.
אביו של וינר טילפן אלי באחד הימים וכינה בלעג את ברק "נפוליאון". אבל התואר "נפוליאון" במירכאות כפולות ומכופלות מתאים דווקא לבוס של וינר, אשכנזי, הניצב בראש המחנה היריב. ההוכחות לכך יוסיפו לזרום. למרות צווי איסור הפרסום שחלקם מוצדקים, ולמרות ניסיונות ההסתרה והאיום. מי שמשוטט בהררי המידע יודע כי חלק גם יפורסם. אפשר שאילה חסון תגלה משהו שקשור לעניין בערוץ 1 ואפשר שאחרים בימים הקרובים, הפרשה הזאת רותחת, ומה שלא יגיע לתקשורת עתה - יתכן ויימצא את דרכו לבתי המשפט אחר כך.
בני האור חגגו על כך בשבועיים האחרונים. חגגו את החלטתו הנכונה של יהודה וינשטיין לפתוח בחקירה פלילית, כפי שהציע מיכה לינדנשטראוס מאז מאי 2012 והפצ"ר דני עפרוני עתה, ובדין. אך נותרתי מסויג, מסרב להאמין, למוד ניסיון משלוש שנים של התחמקות מהבאת העניין לחקירה פלילית. כוחות רבים מדי בפרקליטות ובמשטרה אינם רוצים להודות כי שגו כאשר ביקשו לטייח את הפרשה, לדחוק אותה לשוליים. הלוואי ואתבדה.
הערה לסדר
עוד עניין זעיר: באחת מתגובותיו כרך אבי בניהו את שמי כתומך בחתני אילן שילוח. בניהו הגיש נגדו תביעת דיבה. גם שמה של בתי שירה שורבב על ידיו. כאילו כולנו חברנו נגדו במין מזימה משפחתית. מילא, לבד מעובדה אחת: את הביקורות החמורות ביותר הטיחו בבניהו אהוד ברק, העיתונאי אלכס פישמן ובועז הרפז, ומה לעשות - איש מהם אינו חתני ולא נשא את בתי לאישה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו