פרויקט מיוחד: יומם הראשון בבית הספר

יהודה אטלס

"המורה, יודה אמר עלייך 'שקי לי בתחת!'"

המורה כספיולה בכלל לא היתה אמורה לשמוע את זה. אבל אז קמה תמר המלשנית

הכיתה הראשונה שלי בבית הספר היתה בעצם כיתה ב'. את כיתה א' למדנו בצד ילדי הגן במושב שבו גרנו, עין עירון, ולכן זה בכלל לא נחשב. כי בעצם לא היה פה שום שינוי, חוץ מקצת למידה. בהמשך, בכיתה ב', עברנו ללמוד בבית הספר היסודי ("העממי") בכרכור, המושבה הסמוכה, וזה כבר היה שינוי יסודי.

החדר שבו למדנו בכיתה ב' בכלל לא היה בתוך המתחם של בית הספר העממי בכרכור. בגלל מחסור בחדרי לימוד למדנו בחדר כיתה מאולתר בבית אריזה לפרי הדר, בחצר ביתו של פרדסן סמוך לבית הספר. למורה שלנו קראו בתיה כספי, אבל כולנו קראנו לה כַּסְפִּיוּלָה. כבר אז, אני זוכר, היו בשערה חוטי כסף רבים, כלומר היא לא היתה צעירה, והיתה קפדנית. בכל בוקר נהגה להוציא אותנו למשטח שליד הכיתה ולעשות לנו תרגילי התעמלות בוקר. "כְּפוֹף! זְקוֹף! כפוף! זקוף!". אלה היו, מה לעשות, מילים שלא הכרתי. אצלנו, בעין עירון, אף אחד לא דיבר ככה. זו הסיבה שבכל פעם שהיא אמרה "זְקוֹף!", אני התכופפתי. למה? כי הרי קוף הוא כפוּף, ואם היא פוקדת "זה־קוף!" - סימן שצריך להתכופף.

זו לא היתה אי ההבנה היחידה ביני לבינה. המורה כספי מאוד לא אהבה איחורים לכיתה. בבוקר היה צריך להתייצב ללימודים בבית האריזה בשעה שמונה בדיוק, ומה לעשות, אני הייתי מאחר קבוע. למה? בכלל לא באשמתי. זאת אומרת, אולי קצת באשמתי, כי שנאתי לקום בבוקר. אבל הכל בגלל החמור.

באותם ימים לא היו אופניים, גם אוטובוס באותה שעת בוקר לא היה, והמרחק מהכפר שלנו עד בית הספר היה שני קילומטרים וחצי. איך הגענו? רבים פשוט הגיעו ברגל. לא נראה אז מוזר, מסוכן או חסר אחריות לשלוח ילדים בני שבע־שמונה־תשע ברגל למרחק כזה, עם ילקוטים מיטלטלים על גבם.

אחרים, ואני ביניהם, הגיעו על גבי חמורים. היינו קושרים אותם אל שדרת הברושים הסמוכה, שמים לפניהם מעט חציר או עשב שליקטנו בקרבת מקום, והולכים ללמוד. כשנגמרו הלימודים היינו מתירים אותם ורוכבים הביתה. כך גם בחורף. הפרווה שלהם היתה רוויה לפעמים מי גשמים, אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן ללכת ברגל רק מפני שהחמור רטוב. היינו שמים על גב החמור שק יוטה יבש ששמרנו ליד הכיתה, ומתיישבים עליו, מרגישים לאט לאט איך הרטיבות מגיעה לנו לטוסיק.

חמורים הם עם עיקש. לפעמים לא מתחשק להם ללכת, ודאי שלא לרוץ. לעיתים החמור בורח, ואתה צריך לרוץ ולתפוס אותו. לפעמים החמורים הזכרים היו מתחילים לחזר אחרי האתונות הנקבות בדרך. קיצורו של דבר, על גב של חמור אתה יודע תמיד מתי אתה יוצא, אבל אף פעם לא יודע מתי תגיע.

זו הסיבה שהייתי מאחר לעיתים די קרובות. לפעמים כמה דקות, לפעמים רבע שעה, לפעמים חצי שעה. הרגע הזה, שבו אתה עומד בפתח הכיתה, השיעור כבר מתנהל, כל העיניים ננעצות בך וכספיולה אומרת עליך משהו מעליב במיוחד, היה אחד המעמדים הפחות נעימים של ילדותי.

יום אחד, כשהגעתי לכיתה כבר כמעט בסוף השיעור הראשון, עמדתי מבויש בפתח, והמורה כספי שילחה כלפיי אחת מהערותיה הארסיות. "יֵיְהוּדָה צריך תמיד לְאָחֵיר!", היא אמרה. כזה מבטא היה לה, עם הרבה יוּדים. הכרתי כבר את ההערות האלה, אבל הפעם זה פגע בי יותר מתמיד. כי הבוקר זה באמת לא היה באשמתי. האתון שלי פשוט תקעה את רגליה באדמה וסירבה לזוז. אני אשם שכזאת חמורה יש לי?! התיישבתי במקומי, וחרש חרש סיננתי מבין שיניי את המילים "שקי לי בתחת", קללה שהיתה רווחת מאוד בין הילדים בימים ההם.

הילדים שסביבי שמעו מה לחשתי. המורה לא. גם לא התכוונתי שתשמע. רציתי רק "להוציא קיטור", לעצמי. אבל תמר, הילדה הכי גבוהה בכיתה, שישבה ליד השולחן הסמוך, הרימה מייד אצבע ואמרה לכספיולה: "המורה, יודה אמר עלייך 'שקי לי בתחת!'" 

תמיד היה למורה כספי פרצוף קצת סמוק. אבל עכשיו הוא האדים כפליים. על כל ילדי הכיתה נפלה דממה. "צא מהכיתה!" היא פקדה עלי, "ושלא תחזור הנה בלי ההורים!" 

אכן, אחרי יומיים חזרתי עם ההורים. הם הבטיחו לה שזה לא יקרה שוב, והיא הסכימה לסלוח, "רק הפעם!" בבית חטפתי את אחת מהטפות המוסר הבוטות והארוכות ביותר בעקבות העניין. אמרו שזו התנהגות בלתי נסבלת, שלמורים ולמבוגרים בכלל אסור להתחצף וּודאי שאסור לקלל, ושאם יזרקו אותי מבית הספר ולא אלמד, כל מה שייצא ממני יהיה איזה מצחצח נעליים או מטאטא רחובות.

וזהו בעצם סוף הסיפור. אין כאן סוף אופטימי או מוסר השכל. אולי רק שאם אתה רוצה להימנע מצרות, סתום ת'פה, או לפחות אל תפתח אותו כשלידך יושבת מלשנית כמו תמר.

במחצית כיתה ג' כבר קנו לי אופניים משומשים, שעליהם רכבתי לבית הספר, וגם אז הייתי מאחר. תגידו: אהה, אז זה לא בגלל החמור; האיחורים הפכו לך להרגל לכל החיים. אולי.

גם היום קשה לי לקום בבוקר, אבל מאז שבגרתי לא איחרתי לשום מקום אפילו פעם אחת.

עלמה זהר

רק אני ציירתי סוס

אם יש דבר אחד שהמפגש עם מערכת החינוך לימד את עלמה זהר, הוא שמקומה מחוץ למערכת

מצחיק שהיום אני מתפרנסת מכתיבה. יש בזה גם מידה של צדק פואטי. אם מישהו היה יודע כמה דם, יזע ודמעות השקעתי כדי להצליח לרכוש את המיומנות הבסיסית הזאת.

עליתי לכיתה א' ב־1983. מי ידע אז בכלל מה זו דיסלקציה. העולם נחלק לילדים טובים ולילדים שלא משתדלים מספיק, שלא מקשיבים למורה, שלא מצליחים להעתיק מהלוח, שלא מכינים שיעורי בית. ילדים שכתב ידם עקום ואיום, ששגיאות הכתיב שלהם זועקות לשמיים, שאבא ואמא שלהם מיואשים ומודאגים.

לקרוא למדתי בלי קושי. תמיד היתה בי תשוקה עזה למילים. גם לדבר למדתי בגיל מאוד צעיר, והשפה שלי היתה עשירה וקולחת. אבל לכתוב לא הצלחתי, ולא עזר שום דבר, לא סבלנותה של אמא שלי ולא רגזנותו של אבא שלי.

את השירים והסיפורים היפים שחיברתי איש מלבדי לא היה יכול לקרוא. הם היו כתובים בכתב חרטומים, נהיר רק לי. כמה כאב היה נחסך לו היתה ברשותי תוכנת מחשב מתקנת שגיאות, כמו זו שאני משתמשת בה עכשיו. אבל אז לא היו מחשב ולא תוכנה. ואני הפנמתי את התיוג הנצחי "מסוגלת ליותר".

כיתה א' לימדה אותי שיעור אחד: אם יש לי מקום בכלל בעולם, הרי הוא מחוץ למערכת. "המערכת", זו שמציבה דרישות וסטנדרטים אחידים בלי להבחין תמיד בצרכים וביכולות של כל ילד, דחתה אותי. מהר מאוד גם אני דחיתי אותה. בחרתי לי עמדה מרדנית, ספקנית, ביקורתית ועצמאית. הייתי לילדת הספסל האחורי, מציירת במקום להעתיק מהלוח, מפצה על טיפשותי בלימודים בכל מיני "חוכמות" שהצחיקו את הילדים והרגיזו את המורה. מי אמר שאני לא יכולה? אני פשוט לא רוצה.

במובן מסוים נשארתי כזו עד היום. עודני ישובה על הספסל האחורי ומשגרת משם פתקים מצחיקים. לפעמים הם קטעי עיתונות, לפעמים שירים. מבחינת התחושה הפנימית שלי, שום דבר לא השתנה.

כבר בכיתה ג' שלפה אותי אמא שלי מבית הספר הזה, ברוב תבונתה, והעבירה אותי ממערכת החינוך הרגילה לבית הספר הניסויי בירושלים. "לא אכפת לי שלא תלמד שום דבר", אמרה למורה שלי, "רק שיהיה לה טוב ושיהיו לה חברים". ואכן היה לי שם טוב, וגם חברים היו לי. לימים אף אובחנתי כדין במכון הדסה, ונקבעו לי כל מיני הקלות בבחינות ונשלחתי לשיעורי הוראה מתקנת, שהועילו לי מאוד.

אבל את האימה והרתיעה שלי מפני כל מסגרת ומערכת, שום דבר לא יתקן. בצבא ריציתי עונש אחרי עונש, לאוניברסיטה כבר לא הלכתי בכלל (הרי יש שם בחינות כניסה!), ולעבוד בעבודה קבועה, בחברה או במשרד, בוודאי לא העליתי על דעתי.

יכול להיות, במובן מסוים, שמסלול חיי הבוגרים נקבע ביום ההוא - היום הראשון של כיתה א', עם הכתובת ההיא על הלוח, שכולם חוץ ממני הצליחו להעתיק בצורה יפה ומסודרת למחברת החדשה. אני, לעומת זאת, ציירתי סוס. וכך למדתי שיצירתיות, הומור ומקוריות יהיו מעתה כלי הנשק שלי להישרדות בעולם.

במחשבה שנייה, אולי הגיע הזמן לסלוח, ולהבין שבעצם, קיבלתי שם מתנה גדולה מאוד.

טל פרידמן

ריחות של אפרוריות

ילדים נעמדים בשורות, קול צפצפני של מורות, ומנהל בית הספר - איש אכזרי ומרושע, אבל בינוני ואפרורי

בית הספר הרצל, 1 בספטמבר 1971. לאחר שנתיים רגועות יחסית בגן חנה, שנמצא במפלס מעל חצר הכדורסל של בית הספר, הגיעה המכה. בית ספר קודר, מנוכר ובינוני.

התכנסות באולם עשוי בטון אפור, עם קירות חשופים ומכוערים, ריח של קלמנטינות, תיקי בית ספר מעור, סנדוויצ'ים עם קוטג' ומלפפון בנייר פרגמנט... ריחות של מחדד, מחק, עפרונות, מחברות חדשות... ריחות של אפרוריות.

ילדים נעמדים בשורות. נאומי קבלת פנים במיקרופון רצוף פידבקים. בינוניות... אפרוריות...

קול צפצפני של מורות, ומנהל בית הספר - איש אכזרי ומרושע, אבל בינוני ואפרורי.

ואז שש שנים, שבהן למדתי קרוא וכתוב, שיחקתי כדורגל בהפסקות, והבנתי שזאת לא קריירה בשבילי. שש שנים שבהן הבנתי שמערכת החינוך היתה אז מקום שלא מאפשר לילדים מוזרים כמוני להתקדם.

אחר כך, בתיכון, הבנתי עוד יותר עד כמה זה נכון.

בטון, בינוניות, אפרוריות.

ואז מלחמת לבנון. הרבה הרבה בטון.

שלום כיתה א', ולא להתראות.

ערן צור

המורה אמר שיש לי חוש קצב טוב

בשיעור מוסיקה התבקש כל ילד בתורו להקיש במקלות על השולחן, על פי המקצב

7 בבוקר, יום ראשון, 1 בספטמבר 1971. אמא כיפתרה את חולצת התכלת החדשה שלי, עם סמל בית הספר ביאליק על הכיס שמעל הלב. אחר כך ביקשה ממני לצאת החוצה כדי להצטלם. בחצר הבית עמד אבי ומסר לי בחיוך את התיק.

שניהם מסרו לי תיק, בכל המובנים. בתוך התיק הזה היה הרבה ממה שאפשר ללמוד על החיים. אבל התיק הזה הוא גם מה שאנחנו מכנים היום בסלנג "תיק": הילדות המוקדמת נגמרה. הקייטנה תמה. עכשיו צריך להתחיל להתמודד, לקחת אחריות, למצוא את המקום בתוך החברה. 

חשתי בהתרגשות של אמא ואבא. בדיעבד אני יודע כמה אבא נלחם בשביל שיגיע הרגע הזה, שבו בנו יתחיל את כיתה א' בישראל. גם אני קצת התרגשתי, אבל פחות. היתה בי גאווה שאני מתקדם הלאה ועובר שלב. החודשים האחרונים בגן היו משעממים, וכאן נראה לי שיש יותר עניין.

אני זוכר את קבלת הפנים בחצר בית הספר. ילדי כיתה ב' עמדו בשני טורים מקבילים - טור לטור נתנו ידיים והחזיקו אותן גבוה. אנחנו היינו צריכים לעבור מתחת הגשר. לא היו מכות ולא דחיפות, דווקא היה כיף.

אחד השיעורים הראשונים היה שיעור מוסיקה נוסח הקריות של אז. לכל תלמיד חילקו שני מקלות תופים. 

כל ילד בתורו היה צריך להקיש במקלות על השולחן, ולנסות לחזור על המקצב שהמורה תופף. כשהגיע תורי, חזרתי אחריו במדויק. הוא התלהב ואמר שיש לי חוש קצב טוב.

זה אחד הדברים שעשו אותי למוסיקאי לעתיד, מפני שברגע השברירי ההוא, המורה גרם לי להאמין בעצמי ולרכוש ביטחון. בשעה אחת בצהרי אותו יום ראשון חזרתי הביתה מרוצה.

ניצן הורוביץ

לימודים עבודה ושוויון

המנהלת, שגם שמה היה הורוביץ, התייצבה מולנו עם דגל בית הספר בצבעי תכלת, וסיפרה שבארי היה כינויו של ברל כצנלסון

אני זוכר בחדות את החודשים של ההתרגשות לפני כיתה א'. איך יהיה? את מי אפגוש? במיוחד אני זוכר שמאוד רציתי כבר ללמוד לקרוא ולכתוב. וכמובן שכבר בסוף היום הראשון ניסיתי לשרבט אותיות. זה היה בבית הספר בארי בראשון לציון. הושיבו אותנו במגרש הספורט הקטן, והמנהלת, שגם שמה היה הורוביץ (שום קשר משפחתי), התייצבה מולנו עם דגל בית הספר בצבעי תכלת, וסיפרה שבארי היה כינויו של ברל כצנלסון, שעל שמו נקרא בית הספר, וכי ערכיו, ערכי תנועת העבודה, הם ערכי בית הספר שלנו: לימודים, עבודה ושוויון. אני לא זוכר אם כבר אז היתה לי תודעה פוליטית מפותחת, אבל אם אני זוכר דווקא את הדברים האלה אחרי ארבעים שנה, הם כנראה קלעו בול.

כולנו גרנו באותה שכונה, והחבורה שלנו לא תמיד הלכה ישר הביתה. כמה מאות מטרים מבית הספר השתרעו פרדסים וחולות עד קצה העין. שם עברה עלינו ילדותנו, שהיתה יפה.  

שייקה לוי

לא לשכוח מאיפה באת

שייקה לוי נזכר בגעגועים בשלום סגל, המורה והמחנך הראשון שלקח אותו מבית הוריו לקיבוץ

לזכור את היום הראשון של הלימודים בכיתה א' מזכיר לי את הבדיחה מגבעת חלפון "כל כך הרבה שנים... לך תזכור". אבל מאחר שבגילי הזיכרון הרטרואקטיבי חזק יותר, יש כמה דברים שלעולם לא אשכח.

הגעתי לארץ ממצרים בגיל ארבע וחצי־רבע לחמש, למחנה העולים בגבעות זייד. בא לשם אדם ששמו שלום סגל ואמר לאמי שהוא לוקח אותי לקיבוץ עין הים. אני בכיתי וייללתי שמפרידים אותי מאמי, מאחיי ומאחותי. שלום ניסה לפתות אותי ואמר שבקיבוץ יש ים, מעניין שהדבר שהכי הפחיד אותי בחיים היה ים.

הגעתי עם שלום לקיבוץ, הייתי ילד חוץ ראשון, ולכן אולי הם לא ידעו איך "אוכלים את זה". דבר ראשון הכניסו אותי למקלחת, הילדים האחרים עמדו כולם בחוץ וחיכו לראות אם יירד הצבע שאיתו הגעתי. עד היום אני זוכר את ריח הסבון הענק שבו רחצו אותי, ואת הכאב של הליפה ששיפשפה אותי.

חלפה שנה, ועם כל הילדים עליתי לכיתה א', כשהאיש הנפלא שלקח אותי מאמי, אותו שלום סגל, היה המורה והמחנך שלי לאורך השנים. גדלתי לגמרי לבד, ללא משפחה משלי או משפחה מאמצת. תלמיד הייתי לא משהו. מאוד אהבתי את גן הירק, בעיקר כשהוא הופיע בתור סלט בצלחת, אבל כדי להיות מקובל בחברה, כבר מהגן שרתי והצחקתי. הייתי כל הזמן בין חברים. עד היום, חברים הם אחד הדברים החשובים ביותר בעיניי.

עם שלום ז"ל שמרתי על קשר לאורך כל השנים. ביום הולדתי החמישים הוא בא עם התעודות שלי, שעליהן שמר כל השנים. תמיד הרגשתי שאני חייב לו תודה גדולה על שלקח אותי לקיבוץ, לימד וחינך אותי. תמיד היתה דלת ביתו פתוחה בפניי. יהי זכרו ברוך.

במבט לאחור, עברתי דרך לא קלה, רבת תהפוכות, המון חוסר ודאות, לבד לבד, עם GPS פנימי שהוביל אותי למקום די מספק. הדבר הכי חשוב שלמדתי זה תמיד לזכור ולא לשכוח מאיפה באת.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו