על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.
זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ... ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.
אני מתעכב על תיאור התצלום המופיע על הכריכה משום שהוא מצביע על משהו מהותי באופיו של הספר שהוא מעטר. הן רוחו של התצלום הזה והן רוחו של הצילום ככלל המאפיינת את כתיבתה של שורק, שהקדישה את אחד מסיפורי הקובץ לצלמת דליה אמוץ. זהו ספר המציג תמונות יחידות, המעידות על תמונה גדולה שנמצאת מחוץ להן, ומשרטט גבולות מתוך ניסיונות לחרוג מהם.
כל חריגה מגבול סודקת לרגע את המעטה המוכר, ובה בעת מחזירה את קיומו של מעטה כזה לתודעה. "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת", כותבת שורק.
זהו ספרה השלישי של שורק, והוא כולל אוסף סיפורונים באורכים שונים - מפסקה ועד עמודים ספורים. במובנים רבים זהו סיפור אוטוביוגרפי, אולם מי שיבקש להתחקות אחר מהלך חייה של המחברת באמצעות הספר, עתיד להתאכזב. שורק מציגה אנקדוטות - תמונות קצרות ומקוטעות של שברי רשמים, מארג לא רציף של אירועים ומחשבות. זוהי ספרות משוטטת בשני מובנים. האחד מרחבי וכרונולוגי, ובא לידי ביטוי במפגשים ארעיים בפינות רחוב, בזיכרונות קרובים ורחוקים, ברשמים ובמראות, בחיים בעיר, בנופש בכפר, בנסיעה, בשיחה עם הילד ועוד. המובן השני הוא הכתיבה השבורה, המהססת, המחליפה פתאום בין זכר לנקבה ומחבלת בכללי הפיסוק וברצף העלילה.
כך, למשל, בפרק המתאר חלום על עזיבת חדר במלון, כאשר רגע לפני החזרת המפתח מתגלות מתחת למיטה נעליים שלא נארזו, וחולצה, ושמיכה, ושלוש חולצות נוספות, ומזוודה, ופתאום חדר מלון אלמוני וזר הופך לבית, ופעולה פשוטה כמו צ'ק אאוט לקראת היציאה לדרך הביתה מצטיירת כפרידה קשה. בסוף הפרק בן הפסקה האחת אין נקודה, וזו אינה טעות הגהה, כי נקודה בסוף משפט מסמנת המשך.
חלק מן הספר מוקדש לרשמים אקטואליים, ובהם מחאת האוהלים של קיץ 2011 המעוררת במחברת סקרנות, חשש, השתאות ואכזבה. היא מבקרת ב"מאהל 48" שבו אנשים הקשיבו, והיא יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר בזמן שדיברה "לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצידו ולא למלמל", אולם לאט לאט היא מבינה שאת האירוע הזה צריך לחוות אחרת, ומכל מקום העניין כבר הסתיים כאילו היה חלום ו"מאז שהסדר הושכן נשכחה התנועה".
סוג הקשב הזה, תשומת לב תקריבית לפרטים כגון שאון האוטובוס שאינו משתיק את השיחה, בא לידי ביטוי לאורך כל הספר בהבחנות דקות ובתיאורים קצרים אך מלאים, האוצרים בחובם רגשות, מחשבות וקשרים. כך מתוארת חברה ש"גם לה היו שיניים עקומות, אפילו יותר משלי. אבל היא נשאה אותן בחן כה רב", וכן "צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל".
במקום אחר נתקלת המחברת במכולת זבל גדושה ומהבילה ו"אולי לו הייתי באירופה זה היה נראה כמו ציור של ברויגל, אבל זה היה פח כל כך מזרח־תיכוני, כל כך בישראל, ירוק וענק ומלוכלך וחם וליד הים במגרש חניה וזבובים ופגרי עופות מבושלים ואורז ועגבניות".
על הכל שורה תחושת משבר. לעיתים היא מוסברת בפרידה משפחתית, בפחד, בתובנה פוליטית פתאומית, בהטרדה מינית באוטובוס ובמפגש עם שיכור חסר בית, השוכב כערימת בשר באמצע הכביש. לעיתים המשבר הוא גם משבר ספרותי. כל האירועים מתוארים בלשון מעודנת, לכאורה מעט מרוחקת, וכמו האור הבוהק בתצלום, תמיד היא מעידה גם על גבולות יכולת הראייה והתיאור של שורק עצמה: "פניה הסתורות של השכנה, שבינתיים חזרה אל פתח הדלת, אותתו כי התקיימו כאן גם דברים אחרים".
ובכל זאת, חרף החסכנות והמגבלות, הדברים ברורים. "מחר צפוי עוד יום. אבא לעבודה, אמא לחכות לאבא, נער למשחקי המחשב ולתגרות היומיום עם אמא, נערה לאזור רעוע שיש לשמור".
לפעמים מאבדים אנשים / עדי שורק
ידיעות ספרים, 119 עמ'
* * *
החטא ועונשו המאוחר
מדוע בית משפט ברוסיה החליט להעמיד לדין את פיודור דוסטויבסקי יותר מ־130 שנה אחרי מותו?
הרוסים נחשבים לעם שהתייחס מאז ומעולם לספרות בכובד ראש, אבל הפעם, ככל הנראה, הם הגזימו לגמרי: בשמונת החודשים האחרונים, כך מתברר, נתקיימה חקירה בעניינו של פיודור דוסטויבסקי - אחד מגדולי הסופרים הרוסים, מחברם של "החטא ועונשו", "האחים קרמזוב" וקלאסיקות נוספות - בחשד לזילות בית המשפט. כל זה טוב ויפה ועומד במבחן בוזגלו הרוסי, למעט עובדה אחת מצערת, וגם משעשעת, והיא שדוסטויבסקי מת לפני יותר מ־130 שנה.
הכל התחיל עם כתיבת ספרו "האידיוט" ב־1869; הנסיך מישקין, גיבור הרומן, הוא טיפוס אופטימי וחברותי, שישירותו ותמימותו מקנות לו שם תואר נלבב זה. סיפור התאהבותו ביפהפייה נסטסיה פיליפובנה מוביל אותו ליריבות עם חברו הקרוב, שאחריתה טירוף והרס, שבאמצעותם מותח דוסטויבסקי ביקורת נוקבת על החברה הרוסית.
נקפוץ ל־2011 וליבגני פדורקו, תושב מחוז קמצ'טקה, אשר במהלך עניינו בבית המשפט, בלהט הרגע, זורק את אותו כינוי מעליב כלפי הצד התובע. ומואשם בזילות בית המשפט.
במקום לקבל את הדין פצח פדורקו בקו הגנה מקורי למדי בטענה כי האשם כלל אינו נעוץ בו, כי אם ב"השפעה הקטלנית" של קריאה בספרו של דוסטויבסקי, וקרא לקיים חקירה בנושא.
בית הדין הופיע לא פעם בספרי דוסטויבסקי, אך גם מחוץ לספרות הוא נאלץ לחוש את נחת זרועו, כשנדון ב־1849 למוות בירייה בשל השתייכותו ל"חוג פטרשבסקי" - קבוצת הוגים שדנה ברעיונות סוציאליסטיים והפיצה חומרי תעמולה. לבסוף חס הצאר על חייהם של כמה מחברי הקבוצה והמיר את עונשם במאסר ובעבודת פרך בסיביר.
אין ספק כי לו היה חי היום, היה דוסטויבסקי תמה על הטאץ' הקפקאי שקיבלה הפרשה ועל החלטת בית המשפט לבחון ברצינות את טענת פדורקו. החקירה נמשכה כתשעה חודשים. בסופה, כך דווח, ההאשמות נגד דוסטויבסקי בוטלו, בשל העובדה שהוא מת כ־80 שנה לפני לידתו של פדורקו, ולפיכך אין ביכולתו להגיב על ההאשמות.
דוברת בית המשפט בקמצ'טקה מסרה כי בית המשפט מחויב לחקור כל האשמה, ללא קשר למידת מופרכותה; היא לא ציינה מדוע נדרשו תשעה חודשים כדי להגיע למסקנה המלומדת.
נטע הלפרין* * *
עמר לחמנוביץ | על "מחשב אהבה מחדש"
אהבתו של הנוסע בזמן
הפורמט האלקטרוני עשה רק טוב לסיפורים הקצרצרים ומלאי האבסורד של אלכס אפשטיין
עיקרו של העניין הציבורי באלכס אפשטיין טמון בבחירתו להשתחרר מכבלי ההוצאות לאור ומהמציאות הכלכלית הקשה בשוק הספרים, ולפרסם את יצירתו באופן בלעדי בפורמט אלקטרוני. לצעד הזה יש חשיבות כלפי פנים הענף בישראל, שכן מדובר בכותב בעל מעמד שספריו הקודמים, שיצאו בגירסת דפוס, זכו לתהודה.
קריאה ב"מחשב אהבה מחדש", קובץ הסיפורים החדש שלו, מבהירה כי הבחירה של אפשטיין לנטוש את הדפוס היתה מתבקשת. הטקסטים הקצרצרים שלו - סצנות חלומיות, שכתובים ביוגרפיים, זיכרונות מדומיינים - היו מנוכרים וקטנים מדי על רקע הלובן של דף הספר המודפס. כעת, לצד גירסת הטאבלט, הם זמינים גם לקריאה מזערית בטלפון הסלולרי. זהו המרחב האינטימי ביותר שהטקסטים השבריריים האלו היו יכולים לבקש.
הסיפורים של אפשטיין מציגים תפיסת מציאות גמישה, גיבורים שמרחפים במימד על־זמני ועל־גיאוגרפי ועובדות היסטוריות שטבולות בהומור דק ואינטליגנטי. כל סיפור נע בין מילים בודדות לשורות ספורות; לעיתים אפשטיין לוכד במהלך חד התרחשות גדולה מסך תיאורה - ואז נוצר אפקט מזהיר שמצדיק את האסתטיקה המוקפדת. פעמים אחרות מדובר בתרגיל טקסטואלי שסוטר בקלות על לחי הקורא, אך אינו מותיר בו משקע.
הסיפור "הנפילה", למשל, הולך כך: "נזיר אחד חלם על בודהה. בחלומו בודהה ישב על ענף של עץ. 'למה אתה יושב שם?' שאל את בודהה. 'אני מפחד', אמר בודהה. 'ממה?' שאל הנזיר. 'שתתעורר', ענה בודהה". המעבר מחלום לערות אינו חד־פעמי וקיים גם בסיפורים אחרים בקובץ, ומשרת את טשטוש גבולות המציאות. בנוסף, הוא מתכתב עם הסיפור הקצרצר המפורסם בעולם, שנכתב על ידי אאוגוסטו מונטרוסו ("כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם" - זה כל הסיפור) - שהפך לאורים ותומים של הפרגמנטיסיטים ואמני הסיפור הקצרצר.
אך אין לפטור את סוגיית אפשטיין בתירוץ של אמנות־התכתבות, שכן מדובר בסופר מדויק ומתוחכם. עשרות החלקים בפאזל שיצר מצטרפים לאחר הקריאה לכדי תובנה מבולבלת (במתכוון) לגבי האהבה. "'אציע לאמא שלכן נישואין', הודיע הזקן לבנותיו. הבנות התפלאו: 'אבל אתם כבר נשואים'. 'ואני בכל זאת אציע', אמר", הוא כותב בסיפור "ההד של היד האחת". בסיפור אחר, "סיוטים אחרונים", זוהי אהבה שונה: "בזקנתו חזר הנוסע בזמן למות בחדר השינה של הוריו".
הסיפורים והשורות של אפשטיין מלאים בגעגוע - לא לאדם אלא לזמן שחלף ולחיים שחמקו. לעיתים הגעגוע כה עז עד שהמילים נעלמות. זה ניכר, למרבה האבסורד (אפשטיין מטפח את האבסורד באדיקות נפלאה), באחד הסיפורים היפים והקצרים בספר, ששמו "שיחה עם משורר זקן (על פרוזה)":
"- אתה זוכר כמה שירי אהבה כתבת?
- אחד".
מחשב אהבה מחדש / אלכס אפשטיין
אינדיבוק, 106 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו