דן שמיר בדרך לצסק"א

בלילה הראשון של החופש הגדול, כשהסלולרי שלו הוצף בעשרות שיחות והודעות ברכה, לקח דן שמיר פסק זמן מההמולה והשכיב את בנו הבכור יונתן (7) לישון.

"זאת היתה שיחה קשה מאוד", מספר שמיר. "במקום להגיד לי 'איזה כיף, מחר מתחיל החופש', שמעתי אותו ממלמל לעצמו: 'איזה באסה, אבא נוסע בסוף החופש'. ידעתי שהנה, זה מתחיל. הסברתי לו כמה זה מורכב, ושלא נוכל לנסוע כל המשפחה יחד, אבל שהוא יבוא עם אמא ועם האחיות שלו לבקר פעם בכמה שבועות. אחר כך לא הצלחתי לעצום עין כל הלילה".

בעוד שבועות ספורים, אחרי שידריך את נבחרת הקדטים של ישראל באליפות אירופה עד גיל 16 (דרג ב') בסראייבו, יארוז שמיר בן ה־38 את חפציו ויעבור לרוסיה. אף על פי שהיה אמור לאמן בעונה הבאה את הפועל חולון, הוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: להיות עוזר המאמן של צסק"א מוסקבה, קבוצת הכדורסל העשירה באירופה, ולעבוד לצידו של אחד המאמנים המעוטרים והמוערכים ביבשת, שזכה ביורוליג כבר ארבע פעמים: אטורה מסינה.

"אני איש פשוט שנולד ברחוב דב גרונר בירושלים", אומר שמיר. "אין לי מניירות של כבוד, אני לא צריך להראות מי אני וכמה כסף יש לי. אני חי חיי משפחה פשוטים, וטוב לי ככה. זה לא עומד להשתנות".

אלא שזה לגמרי עומד להשתנות, כי שמיר יעבור למוסקבה בגפו. מאחור, בהרצליה, יישארו שאר בני המשפחה - אשתו סהר (32), הבן יונתן והבנות מאיה (שלוש וחצי) ויעל (חודשיים). "לא דמיינתי שאוכל לנסוע לבד, כי אני לא אחד שחי חיי קריירה נטו. אני אבא מעורב מאוד, ובשנים האחרונות הייתי המון בבית. זה אומר להיות בבוקר עם הילדים, לפזר אותם בבית הספר ובגנים, להיות איתם אחר הצהריים, להשכיב לישון".

ואיך הילדים יתמודדו עם השינוי?

"יומיים אחרי השיחה עם יונתן, הוא אמר לי: 'אבא, אני מאוד אוהב את החיים שלי פה בבית, עם החברים ועם בית הספר ועם החוגים. אם נצליח במה שנעשה אחרי החופש, נוכל להישאר כאן?' זה הדהים אותי, איך הילד הזה רוצה להיות פרטנר לכל דבר.

"מאיה עוד לא ממש מבינה. אבל מן הסתם זה עוד יכה בה. לפעמים, כשאני נמצא באימון בשבת אחר הצהריים, היא יכולה לשבת ולבכות שהיא רוצה את אבא, ומתי אבא יבוא. וזה כשאני נמצא במרחק 20 דקות נסיעה וחוזר הביתה בערב. תאר לך איך זה ייראה כשאהיה במרחק של אלפי קילומטרים".

אז למה שהמשפחה לא תצטרף אליך? כבר התגוררת שם כשהיית עם דיוויד בלאט בדינמו מוסקבה.

"כי אנחנו לא מדברים את השפה. הילדים אפילו לא יודעים אנגלית. זה קצת יותר מדי, לעשות את כל המעבר בבת אחת. הכוונה היא שהם כן יצטרפו בהמשך השנה".

מפתיע לראות את שמיר מפגין רגשות בצורה פתוחה כל כך. עשר שנים חלפו מאז פרץ לתודעה, והוא נחשב אדם מחושב, שלא לומר ממוחשב - "לפטופ" היה הכינוי שהודבק לו, בגלל שהוא מאמן הייטקיסט; אחד שמאמין בסטטיסטיקה ובניתוחים, ולא ייראה קופץ באוויר, מחבק שחקנים ומשתלח בשופטים. "זאת סתם סטיגמה", הוא טוען. 

רבים ממכריו לא יודעים שכאשר היה בן 9, אביו מנחם ז"ל שם קץ לחייו. דן מבקש לא להרחיב על הנסיבות שהובילו למעשה, אבל מספר באופן נדיר על מה שעבר עליו בעקבות האירוע הטרגי שעיצב את ילדותו. "ברגע שהודיעו לי שהוא נפטר, אני זוכר שעשיתי סצנה, וכמה שעות אחר כך הבית התמלא באנשים, ומאותו יום לא היה יותר משבר. אפילו לא גילו לי שהוא התאבד. אמרו שהוא חטף התקף לב. רק אחרי שנה או שנתיים, גיליתי במקרה מה באמת קרה. הייתי בביקור בארה"ב אצל אחי הגדול, גבי, שמבוגר ממני ב־16 שנים, ומצאתי גזיר של עיתון ישראלי מהיום שלמחרת, ובו היה כתוב שגבר שם קץ לחייו".

איך הרגשת?

"לא עשיתי מזה עניין. סגרתי את הקלסר, אמרתי 'אוקיי, זה מה שהיה', והכל תפס איזושהי פרופורציה. זה כבר לא באמת שינה לי, כי אבא כבר לא היה. גם כשאני מסתכל לאחור, זאת היתה הדרך הנכונה להגיב. עד היום, פעם בכמה זמן יוצא ממני הקטע הזה, ואני חושב על אבא".

מתי? 

"כשאני יושב עם אחי, ואנחנו מדברים לתוך הלילה על בקבוק וויסקי, והוא מספר לי סיפורים על איך היה ומה קרה, דברים שלא ידעתי. בסופו של דבר, אתה חושב על כל בן אדם שהתאבד, איזה פספוס זה אם הוא היה רואה אותנו, את הנכדים, חי את החיים".

יכול להיות שהפכת ל"לפטופ" בגלל נסיבות חייך?

"אני לא חושב שזה נכון, כי לא גדלתי בסיטואציה של מצוקה. אבל אני בטוח שמה שקרה השפיע עלי. אני כל כולי אבא. בשום יום אני לא 'אבא על הנייר', ואני נהנה מכל דקה. אני בטוח שזה קשור לעובדה שגדלתי בלי אבא, אין לי ספק בכלל.

"אני אדם רגשן, אבל בפרופורציה. אני מרגיש שאפשר להתמודד עם הכל, אפילו עם דברים קשים. בגלל זה, למשל, אחרי השיחה הקשה שהיתה לי עם יונתן, חשבתי מה הדבר הנכון לעשות, אבל לרגע לא חשבתי לעשות אחורה פנה". 

יונתן לא שאל אף פעם איפה סבא? 

"כשהוא היה בן שלוש, הוא ראה ציפור מתה והתחיל לשאול שאלות על מוות. מבחינתי, כבר אז, שקר לא בא בחשבון, כי ידעתי שאחר כך הוא יגלה את זה, וזה יהפוך למשהו גדול. אם מסבירים את הדברים כמו שהם, בצורה פשוטה ונכונה, אז הילד מבין ומתייק את זה".

הילדים באים למשחקים שלך?

"יונתן אהב כדורסל, אבל עכשיו הוא יותר בענייני כדורגל. תראה, זה מאוד טבעי למאמני כדורסל לשאוב את הילדים לתוך הקריירה שלהם, כי באים למשחקים, או שרואים את אבא בטלוויזיה במקום ללכת לישון. בקטע הזה אני רוצה שיהיו לי חיים קצת יותר נורמליים. הנה, עכשיו אתה יושב איתי, והבת שלך לא באה איתך לעבודה. הבן שלי היה יושב בשורה החמישית בחולון ושומע את הקללות שהקהל מקלל אותי. זה הפריע לי. לי יש יותר כלים להתמודד, אני יודע איפה אני חי, באיזו קריירה בחרתי, אני מקבל את זה אחרת. כשאני בבית, הילדים לא צריכים להרגיש אם הקבוצה שלי במשבר או שהיא הפסידה ב־20 הפרש. אז כן, הם שואלים ומתעניינים ומתעדכנים, אבל אני מנסה להשאיר את זה שם".

לא בגלל הכסף

כמו רבים ממאמני העילית בכדורסל הישראלי, גם שמיר לא היה עילוי כשחקן. הוא גדל במחלקת הנוער של מכבי ירושלים, אבל עבר מהמגרש לקווים כבר בגיל 17. עבד במחלקת הנוער של הפועל ירושלים כמאמן וכמנהל מקצועי, יצא לשנת השתלמות אצל ריק פיטינו האגדי בקנטאקי, וב־2002 התמנה לעוזר מאמן הקבוצה הבוגרת במלחה. כשהיה בן 28 התמנה לעוזר המאמן השני במכבי ת"א, ואלה היו שנותיה הגדולות ביותר: הוא עבד במועדון הצהוב במשך שלוש עונות וסיים אותן עם שלוש אליפויות, שלושה גביעי המדינה, שני גביעי אירופה ועוד הופעה בגמר - שבו, אגב, הפסיד לצסק"א של מסינה.

בקיץ 2006 פרש כנפיים והפך לראשונה למאמן ראשי - בהפועל ירושלים. הוא זכה בגביע המדינה, היה רחוק שתי שניות מזכייה היסטורית באליפות, וגם בעונתו השנייה הניף את הגביע, לפני שפוטר מהקבוצה.

בשנתיים הראשונות שלך כמאמן השגת כמעט כל מה שאפשר בכדורסל הישראלי, ואז נעצרת.

"זאת הסתכלות צרה. קריירה של מאמן היא לא מעלית, אתה לא כל הזמן עולה לקומה הבאה. אם זה היה ככה, אז מהר מאוד אנשים היו מגיעים לסוף. יש קבוצות שיכולות לקחת אליפויות, יש קבוצות שרוצות להגיע לפיינל פור, ויש קבוצות שרק מנסות להישאר בליגה. השנה הכי מספקת שלי היתה השנה הראשונה בחולון. עם מעט עשינו הרבה, והגענו לפיינל פור. זה היה יותר מספק אפילו מהזכייה בגביעים בירושלים. בקבוצות העניות אתה מוציא מעצמך הרבה יותר".

את מסינה הוא מכיר היטב. לפני שנתיים הגיע המאמן האיטלקי לפיינל פור הישראלי כאורחו האישי של שמיר והעביר השתלמות למאמנים בתל אביב; לפני שנה, כש"התורה מסיני" (כך מכונה מסינה בפי חובבי הכדורסל בישראל) חזר מלוס אנג'לס לייקרס לצסק"א, קבוצת הדגל המיתולוגית של הצבא האדום - עלה לראשונה הרעיון ששמיר יצטרף אליו. אחרי כמה שיחות החליט המאמן לשכור את שירותיו של קווין סניידר האמריקני, שעבד לצידו קודם לכן ב־NBA.

בסוף העונה האחרונה, לאחר שכבר חתם בחולון עד 2015, קיבל שמיר הודעת טקסט ממסינה. "הוא שאל מה קורה איתי בעונה הבאה, ואמרתי לו שסגרתי בחולון - אבל שאם אנחנו שוב מדברים על מה שאני חושב שאנחנו מדברים, אני מאוד אשמח ואעשה את כל מה שצריך כדי שזה יקרה".

בחולון לא כעסו עליך?

"הכל קרה די מהר. בהתחלה אפילו לא עידכנתי אותם, כי זה נראה לי מאוד רחוק. הרי מסינה יכול לקחת המון אנשים מה־NBA או מאירופה. כל אחד היה רוצה לעבוד איתו. אז למה דווקא אני? כשהוא אמר לי שידברו איתי מצסק"א, הבנתי שהוא בחר בי, ועוד לפני שקיבלתי הצעה כספית, פניתי למיקי דורסמן (המנהל המקצועי של חולון; א"ו). אמרתי לו, 'מיקי, אני יודע שסגרנו, אבל אתה בן אדם שרואה את התמונה הגדולה, ואתה בטח תבין מה זה בשבילי ההזדמנות הזאת, ואני הולך'. הוא נתן לי את ברכת הדרך בלי להסס".

להיות העוזר של מסינה בצסק"א זה יותר גדול מלהיות עוזר של פיני במכבי? 

"אני לא יודע. הייתי כבר במכבי, זה מקום מכובד ונהדר, אבל בראש שלי, המחשבה היתה שאם אני יכול להיות מאמן ראשי בליגה - אז זה מה שאני צריך לעשות, ולא לחזור לעשות מה שעשיתי. לפני שלוש שנים, כשדיוויד בלאט חזר למכבי, הוא רצה שאבוא איתו, אבל היה לי חוזה בבני השרון ונשארתי.

"כאן, בסיטואציה הזאת, היה משהו מיוחד. ויתרתי על שנתיים מובטחות כמאמן ראשי בליגה כדי להיות עוזר מאמן במוסקבה. זאת הפעם השלישית בחיי שאני מרגיש שאני עושה משהו אחר וחדש. זה קרה לי כשהגעתי למכבי וכשהפכתי למאמן ראשי בירושלים. אתה נכנס לסביבה חדשה, וצריך ממש להיות במיטבך". 

המעבר למוסקבה שידרג אותך כלכלית?

"אתה תופתע, אבל לא בהכרח. קשה לדעת אם התקדמתי ממש, כי אשתי לא תוכל לעבוד שם, ואני צריך לעזוב פה עבודות, והחיים במוסקבה מאוד יקרים. אין פה איזה שובר שוויון".

"הגעתי למבוי סתום"

העונה הראשונה כמאמן ראשי, 2006/07, היתה מלאת תהפוכות. באמצעה אפילו קראו לשמיר להתפטר. "הפסדנו לא פעם, חטפנו 35 הפרש בנהריה ויצאנו למשחק בסיינה. היינו במבוי סתום, כולם דיברו על זה שאני צריך ללכת, ושאני לא מסוגל להחזיק קבוצה. חשבתי להתפטר. פיני אימן אז ביוון, והתקשרתי אליו. הוא שאל אותי, 'הם רוצים לפטר אותך?' ואמרתי לו שאף אחד לא אמר לי שום דבר. אז הוא אמר לי: 'אתה מחזיק בזה בציפורניים עד השנייה האחרונה. אף קבוצה לא תיקח אותך עכשיו. תחזיק מעמד, תמצא את הדרך לשרוד'. ובאמת, ניצחנו בסיינה, ונכנסנו לרצף של איזה חודש וחצי בלי הפסדים, לקחנו גביע והשאר היסטוריה. אני לא אשכח את השיחה הזאת".

בתום העונה ההיא, שמיר כמעט עשה את הלא ייאמן. הוא זכה עם ירושלים בגביע והביא אותה לגמר הליגה מול מכבי ת"א. בקרב על האליפות צעדה קבוצתו ביתרון מבטיח, אבל בדקות האחרונות הגיעו שריקות שנויות במחלוקת של השופט סמי בכר, שגרמו למאיר טפירו לפרוץ בבכי, כשירד מהמגרש בחמש עבירות. בסופו של דבר מכבי הפכה פיגור לניצחון 78:80, כשעל השעון שתי שניות בלבד, וזכתה באליפות ה־14 ברציפות. שנה אחר כך איבדו הצהובים את התואר לחולון. האדומים לא הצליחו לחזור מאז למעמד הגמר.

מדי פעם הוא עדיין חושב על הערב ההוא, אבל מספר ש"עד היום לא ראיתי את המשחק בהקלטה. לא הייתי מסוגל, וגם לא נראה לי שאראה אותו אי פעם".

מכבי חיפה עשתה השנה מה שאתה לא הצלחת לעשות אז. קינאת?

"אני מצדיע בפני חיפה שזכתה השנה באליפות, כל הכבוד להם, אבל אליפות בליגה המקצוענית לא מוכרעת בנוקאאוט של משחק אחד. בשביל זה יש את גביע המדינה, ואת זה אני אומר עכשיו כמי שאימן בירושלים, בבני השרון ובחולון. אני הייתי במכבי ת"א כשדובר על המעבר לשיטה הזאת. ישבתי בפגישה עם דיוויד פדרמן, שמעון מזרחי ומוני פנאן, ואמרתי שאסור להסכים לזה. אמרתי להם כבר אז שיביאו בחשבון שמכבי לא תזכה בכל האליפויות. הרי השיטה הזאת נועדה אך ורק כדי שקבוצות אחרות ייקחו את התואר".

כחבר קרוב של דיוויד בלאט, בטח לא קל לך לראות מה עובר עליו במכבי.

"דיוויד הוא הקואוץ' האישי שלי. אנחנו מתייעצים הרבה, סומכים אחד על השני. ממנו למדתי הכי הרבה, ואם אני צריך עצה, הוא תמיד מוצא את הדבר הנכון להגיד. דיברתי איתו גם לפני שסגרתי בצסק"א.

"אני לא עובד במכבי מ־2006, והארגון עצמו השתנה. בירושלים כל הזמן האשימו אנשים בחוסר לויאליות. כשהגעתי למכבי ת"א, נדהמתי לגלות שבמקום הכי טוטאלי, מחויב ולחוץ, מותר לאנשים לדבר מאחורי הגב אחד על השני, ואף אחד לא עשה מזה סיפור. כשישבנו לבד בחדר, מוני היה יכול להגיד לי משהו על פיני, ופיני היה יכול להגיד לי משהו על דיוויד, ודיוויד היה יכול להגיד לי משהו על מוני. לא היו מתעסקים שם בקטנות".

מה עבר על בלאט אחרי אובדן האליפות?

"אחרי הפסד כזה, הדבר הכי טוב לעשות זה קצת להתבודד. דיוויד נכנס לאיזשהו בידוד של כמה ימים, היה בבית ולא ענה לטלפונים. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהוא לא ענה לי. אבל בסוף דיברנו, ונפגשנו לארוחת בוקר. אני, הוא ואחי ישבנו במשך שעתיים וחצי על הים, ולא דיברנו על כדורסל. דיברנו על כל דבר חוץ ממכבי, כי מי רצה להתעסק בזה?" 

זה לא נראה שהוא נהנה במכבי.

"במכבי תמיד היה לאנשים מה להגיד על המאמנים. תמיד. גם פיני גרשון, אחרי שלוש אליפויות אירופה, היה חשוף מאוד לביקורת בתוך המועדון. אני יכול לומר לך שכשעזבתי את מכבי, אמרתי לחברים בתוך המערכת שאני רואה רק שני אנשים שיכולים לאמן את הקבוצה הזאת: פיני גרשון ודיוויד בלאט. עברו מאז שבע שנים, ואני לא חושב שזה השתנה".

אחרי המשרה בצסק"א, בטח גם אתה תרצה.

"עורך הדין שלי היה אומר עכשיו אובג'קשן". 

אז אתה עדיין לא בשל לאמן את מכבי ת"א? 

"אני חושב שבן אדם לא צריך לדבר על עצמו בהקשרים האלה. מההיכרות שלי עם העבודה הזאת מבפנים, אז דעתי היא שמאז שנת 2000, אלה שני האנשים שיכולים לאמן את מכבי, ולהצליח, ולהביא אותה למקום שהיא תהיה מרוצה".

אייפד לכל שחקן

שמיר אומר שהדבר הראשון שיארוז איתו בדרך למוסקבה יהיה הלפטופ. "לכל שחקן שלי יש אייפד. במהלך השבוע אני מעלה קליפים ביו־טיוב של השחקנים מהיריבות הבאות שלנו, שולח לשחקנים באי־מייל, והם יכולים לשבת חצי שעה ולהיות מוכנים".

כמה שעות אתה מבלה מול הלפטופ המפורסם? 

"המון, לתוך הלילה. אין לי אפילו DVD, כי היום הכל נגיש, ויש לי גישה לכל משחק שאני רוצה, ולסטטיסטיקות מפה ועד הודעה חדשה. אני מחובר לעולם שבו בודקים את הדברים בכלים מדעיים ולא מתבססים רק על אינטואיציות. במילה אחת: ביזנס".

אין ימים שאתה כבר לא מסוגל לראות את זה? 

"לא. אני עובד במשהו שאני מאוד אוהב. אין סיכוי שאתעייף".

אז הכינוי שהדביקו לך מוצדק.

"זה התחיל כשאימנתי בירושלים, ולא התחלתי כל כך טוב. רון קופמן חתך אותי ב'יציע העיתונות' ואמר: 'הוא בקושי מאמן לפטופ'. האמת היא שזה הפך להיות כינוי לא רע. בוא'נה, זה אחלה סטיגמה. על המאמן הזה ממציאים שהוא נחש, ועל ההוא ממציאים שהוא גזען, ועל אחר ממציאים שהוא פוליטיקאי. אז עלי המציאו שאני מחשב". 

לא רק מחשב, אלא גם קר, אחד ששחקנים לא יילחמו למענו.

"אני לחלוטין לא מקבל את העניין הזה שאני לא מאמן של שחקנים. אני מאמין מאוד בפן המנטלי, ובזמנו הלכתי לפסיכולוג ספורט. מי שהדביק לי את התדמית הזאת לא מבין את הפן הפסיכולוגי בקבוצת כדורסל. אנשים חושבים שמאמן צריך לקפוץ ולצעוק ולחבק, וזה לא ככה. יכולתי להיות קצת יותר פתוח ומשוחרר עם השחקנים, וזה קרה קצת אחר כך.

"בשנתיים הראשונות שלי בירושלים עשיתי די הרבה שטויות. הייתי מאמן צעיר וחדש, ולא נכנסתי לקטעים יותר מדי סחבקיים. פחדתי ליפול למלכודות. עד היום אני חושב שמאמן לא צריך להיות חבר של השחקנים. זה רק גורם בעיות. הוא כן צריך להיות אמפתי במקרים רבים, וזה משהו שהולך ומשתפר אצלי. אני לא רוצה להשתחצן, אבל רוב השחקנים שאימנתי אמרו לי אחר כך שהעונה הכי טובה בקריירה שלהם היתה אצלי. מורן רוט היה מלך האסיסטים אצלי בחולון, מריו אוסטין נראה בירושלים כמו הסנטר הכי טוב באירופה, דרור חג'ג' היה בשיאו, שון ג'יימס היה מעל כל הליגה. אפילו מאיר טפירו, שהיו לי איתו יחסים מורכבים, אמר שהוא הכי נהנה לשחק אצלי בירושלים".

והשנה, שחקן שלך, שון דניאל, הורחק בגלל שימוש בריטלין, וטען נגדך שאפילו לא שלחת לו הודעת סמס לדרוש בשלומו.

"אני לא רוצה לפגוע בשון ולהיכנס לפרטים, אבל יש מן הסתם צד שני לסיפור. אם הגעתי למצב שאפילו לא שלחתי לו סמס, כנראה היו דברים שהפריעו לי עד כדי כך. הוא טעה כשתקף אותי בתקשורת, אבל הוא לא בן אדם רע".

שון דניאל מסר בתגובה לדברים: "לא התכוונתי לתקוף את דן שמיר. סיפרתי על החוויה האישית שלי, ועל התחושות שהיו לי כתוצאה מההתנהגות שלו כלפיי. ציינתי עובדות. בכל מקרה, התקדמנו הלאה ואני מאחל לו בהצלחה".

בינתיים, הרחק מאור הזרקורים, עובד שמיר במכון וינגייט עם השחקנים הצעירים של נבחרת הקדטים, מקנה להם יסודות ומחנך אותם. בעונה הבאה, כשיעבוד בצסק"א, ייתכן שיצטרך לעזוב. "אני מאוד אוהב לעבוד עם צעירים, ולאמן את הקדטים זה כבוד אדיר. אני חושב שמאמנים כמוני, שביססו את עצמם כמאמנים בליגת העל, הם אלה שצריכים לאמן את הקדטים". 

היית כבר עוזר מאמן הנבחרת הבוגרת, ועזבת. 

"אני מוכן להיות עוזר מאמן בנבחרת כל החיים, בזמן הנכון ואם זה מתאים לכולם. יש גישה לא בריאה של אנשים מסביב, בעיקר פוליטיקאים באיגוד הכדורסל, שלפיה אפשר להעיף את המאמנים, לתת להם בעיטה ולפטר אותם, אבל למאמנים אסור להגיד 'לא' לנבחרת, כי זאת ספינת הדגל. זאת לא גישה נכונה. רק מנהלים רעים ידברו ככה. זה כבוד אדיר לאמן נבחרת, אבל מותר גם להגיד שזה לא מתאים". 

מה הזיכרון הכי חשוב שתיקח איתך לרוסיה?

"את הזיכרון הכי טרי. במשחק האחרון של הליגה, שכבר לא קבע כלום, התארחנו אצל הפועל ת"א. נשארנו בליגה, והקהל העריך את מה שעשינו ובא. השחקנים השאירו הכל על המגרש. ג'רום דייסון נפצע שלוש פעמים, ירד לו דם וחבשו אותו, וחבשו שוב, והוא חזר. ובסוף ניצחנו. היו שם כמה מאות אוהדים, והם הרימו את השחקנים על הכתפיים. זאת היתה סצנה לא טיפוסית, כי היא המחישה משהו מאוד חשוב. יש לי בבית צלחות וגביעים, אבל הם לא חזות הכל. אני מסתכל על מישהו כמו אפי בירנבוים, שעושה קריירה מדהימה אבל לא זכה באליפות, ויש לו רק גביע אחד בארון. אז מה, בזה הוא נמדד? הרי בסופו של דבר זו חתיכת ברזל, שתלויה לפעמים בסיטואציה של רגע. זה ממש לא הדבר היחיד שחשוב". 

aralew@israelhayom.co.il

*   *   *

מסינה: "נגנוב יחד רעיונות מפיני ומדיוויד"

"אני מאמין בעוזרים חזקים, ולא מחפש אנשים שיגידו לי כל הזמן שאני צודק", מסביר אטורה מסינה ל"ישראל היום" את הבחירה בדן שמיר לעוזרו. "חוץ מזה, אם הוא יעזור לי לגנוב רעיונות מפיני גרשון ומדיוויד בלאט, זה בטח לא יזיק".

מסינה הפך במרוצת השנים לאויב המר והכמעט בלתי מנוצח של הכדורסל הישראלי. הקבוצות שלו - וירטוס בולוניה, נבחרת איטליה, בנטון טרוויזו, צסק"א מוסקבה וריאל מדריד - שיחקו 22 פעמים נגד יריבות מהארץ; ב־18 מהמשחקים הוא ניצח. אפי בירנבוים (ב־1990) ופיני גרשון (ב־2010) הם דוברי העברית היחידים שהצליחו לגבור עליו. בכל אחת מחמש עונותיו כמאמן צסק"א הגיע "התורה מסיני" לפיינל פור. פעמיים זכה ביורוליג, אחרי ניצחונות בגמר על מכבי ת"א, ויש לו עוד שני גביעים מימיו בבולוניה. עכשיו הוא פותח פרק חדש, חיובי יותר, ביחסים עם ישראל.

איך נוצר הקשר בינך לבין שמיר?

"אנחנו מכירים כבר כמה שנים, ושמרנו על קשר באי־מיילים. כששמיר סיים לעבוד עם בלאט בדינמו מוסקבה, הוא התארח באימון שלי. לקראת העונה הבאה הייתי זקוק לעוזר חדש, מנוסה, שעבד כבר כמאמן ראשי ושמכיר את היורוליג ואת הכדורסל הרוסי. דן ענה על כל הדרישות שלי". 

יש לך בקבוצה עוד אקס של מכבי, הרכז ג'רמי פארגו. הוא היה מועמד לשוב לת"א.

"היינו בקשר זמן רב, לא גנבנו אותו ברגע האחרון. כבר במארס שוחחתי עם בלאט ושאלתי אותו על פארגו".

ובתום העונה האחרונה נפרדת מתיאו פפאלוקאס, שזכה איתך בשני גביעי אירופה.

"תיאו לא היה השנה באותו מצב פיזי כמו בימיו הגדולים, והיה לו קשה עם העובדה שהוא כבר לא שחקן דומיננטי, אבל אני שמח שהחזרנו אותו לקבוצה אחרי העונה במכבי. הוא תרם מניסיונו, סייע 'להדביק' את הקבוצה, ואני בטוח שבעתיד הוא יהיה מאמן נהדר, אם רק ירצה".

ייתכן שביום מן הימים נראה אותך על הקווים ביד אליהו?

"מעולם לא קיבלתי הצעה ממכבי, אבל זה יכול להיות מעניין. היא אחת הקבוצות המפוארות, ואני תמיד נהנה לאמן נגדה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו