הפעם הראשונה שבה אלה פרי השתכשכה במים עם מלאך המוות היתה בגיל חמש. זה קרה לה בים, כשצללה לא הרחק מהוריה ובחנה "קונכיות וכל מיני יצורים זזים" על הקרקעית. כה מוקסמת ונינוחה היתה בסביבה החדשה, עד ששכחה דבר קטן אחד: היא לא נושמת כבר דקה ארוכה. בשלב קריטי הבחינה עוברת אורח בילדה הצפה וזעקה מייד לעזרה. "אמא שלי נבהלה נורא, וכולם רצו לשלוף אותי מהר מהמים. מסתבר שהייתי על סף עילפון. בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. מבחינתי הייתי דג, הרגשתי הכי בבית בתוך המים".
רומן ארוך עם עולם המים ועוד תשע שנים חלפו עד שבעל הגלימה השחורה והחרמש קרא לפרי לדייט רטוב נוסף. הפעם זה קרה בתוך בריכה, בעיצומו של אימון מפרך כשחיינית מצטיינת בסגנון חזה במועדון מכבי קריית מוצקין. באותם ימים התפקע ארון הגביעים של פרי מרוב מדליות ופרסים שקטפה בתחרויות שחייה ארציות, וכבר היו מי שניבאו לה עתיד מצוחצח כנציגת ישראל באליפויות חשובות באירופה בואכה המשחקים האולימפיים. אלא שאז התחילה פרי, היום בת 18 ותושבת עכו, להרגיש שמשהו לא תקין במנוע הבעירה הספורטיבי שלה - הלב שפועם בתוך חזה.
"הייתי בת 14, ובאותה תקופה שיגרת החיים שלי כללה שני אימונים מדי יום, בוקר וצהריים, שש שעות בבריכה. הייתי רגילה להגיע לבית הספר בבוקר עם ריח של כלור. באחד הימים המאמנת שלי נתנה לי תרגיל למדידת דופק שבו צריך לשחות 1,500 מטר במהירות המקסימלית. ביום רגיל הייתי בולעת מרחק כזה בלי למצמץ, אבל באימון ההוא עצרתי אחרי 1,000 מטר. לא יכולתי פתאום להמשיך, כאילו כבתה בי הסוללה. זה היה מפחיד".
קלטת שזה הלב שמשדר קריאות מצוקה?
"לא. חשבתי שסתם הגזמתי במאמץ ושאני צריכה לנוח. אבל זה חזר על עצמו גם באימונים הבאים, ולאט לאט הרגשתי איך אני מידרדרת".
התחושות המוזרות הפכו בתוך שבועות ספורים למדרון חלקלק של קמילה גופנית. פרי, שעד אותה תקופה הורגלה לצלוח בריכות בנחישות של כריש מורעב, החלה לחוות יותר ויותר התקפי קוצר נשימה. רגע השפל הגדול הגיע בתחרות שנערכה בסוף אותה שנה, 2009, כשזינקה למקצה 50 מטרים, הובילה כהרגלה לאורך ה־40 הראשונים - אך נאלצה לצפות ביריביה עוקפים אותה עשרה מטרים בלבד לפני הבאזר. "הגעתי למקום הרביעי והייתי הרוסה מזה. צילצלתי לאמא שלי, בוכה כולי, והיא, רופאה במקצועה, הבינה שמשהו מאוד לא בסדר ושצריך לשלוח אותי לבדיקות".
הבדיקה הקרדיולוגית העלתה ממצא מדאיג: בליבה הצעיר של פרי התפתח קרע באחד ה"עלים" שאחראים לוויסות זרימת הדם במסתם. המשמעות: סכנת חיים תחת עומס פיזי קיצוני. הברירה שהונחה לפניה היתה פשוטה אך מכאיבה: להמשיך להתאמן תחת עננה קיומית תמידית - או לוותר כליל על הקריירה התחרותית לטובת הבריאות. פרי בחרה באפשרות השפויה, השנייה.
איך מכניסים פלפל לחיים
מייד נחזור לסיפור הנוגע ללב של פרי, אבל ראשית נבין באיזה טורבו טינאייג'רי מדובר כאן. נגיד זאת כך, קושמרו: אם פרי, בת יחידה לזוג הורים עולים מרוסיה (כאמור אמא רופאה, אבא בעל עסק לשרברבות), תוזמן אי פעם להשתתף בצילומי "הישרדות", רשימת העיסוקים המקבילים שלה תשרוף את הנתיך המרכזי שאחראי לכיתוב תחת שמה. זה ייראה כך: "אלה פרי, 18, עכו, בוגרת תיכון, דוגמנית, שחיינית, גולשת גלים, שחקנית תיאטרון, יזמת, מנכ"לית חברה עסקית, בליינית". תסססס, פאף.
כלשון המאמר הנודע של רבי מנחם מנדל מקוצק, דווקא מהלב השבור, שהעמיד אותה בסכנה חמורה, פרי יצאה שלמה יותר, חיה יותר, נחושה ושופעת רעיונות. היום איש לא יעז לשלוח אותה למשימות הדחה טיפשיות. לה לא ישירו "זה נוער זה? זה בררה", כי פרי - ועימה חברותיה למיזם הכלכלי־חברתי שהגו תחת השם המסחרי "רסקיו מיד" - הן ההמחשה המרנינה ביותר לכך שבישראל 2013 יש עדיין צעירים שלא מפחדים להיתפס כ"אכפתניקים", "חברתיים" ו"תורמים לקהילה" - תיוגים שבעידן משקפי גוגל משולים כמעט להתאבדות חברתית.
בשלוש השנים האחרונות עמלה פרי, עם קבוצת חברות בנות גילה, וגם בחור אחד, על פיתוח "רסקיו מיד", סטארט־אפ מסחרי שאם יבשילו תנאי השוק וירצה הגורל - יהפוך ללהיט רווחי שייתן מענה לבעיה חברתית בוערת. מדובר בצמיד אישי נושא גז פלפל, שמאפשר שליפה מהירה של התרסיס בשעת סכנה. אם תרצו - אביזר אופנתי קל ונוח לענידה על פרק כף היד, שבמקרה של תקיפה אלימה - מינית או אחרת - הופך לנשק הגנה נגיש ויעיל.
על פיתוח הצמיד, שהגיע לשלב המוגמר רק בחודש שעבר, שקדו פרי וחברותיה במסגרת פעילות עמותת "יוניסטרים", שמכשירה בני נוער מהפריפריה ליזמות עסקית וחברתית. במהלך התוכנית, תחת הכותרת "מכשירים היום את מנהיגי העתיד", מקימים בני הנוער "חברה" מסחרית לכל דבר, ומשמשים בה בתפקידים המרכזיים, ממש כמו בעולם העסקי האמיתי, בליווי ובהנחיה של אנשי עסקים מנוסים מהעמותה. ב"חברה" שפרי וחברותיה הקימו לצורך ייצור צמיד ה"רסקיו מיד" משמשת פרי מנכ"לית.
תפקיד שבגילך הצעיר אומר מה?
"פיתוח התוכנית העסקית, חשיבה על דרכי שיווק, ניהול האנשים שיעבדו נכון ובזמן, ובסוף גם קביעת עסקאות למכירה בפועל".
כל טייקון היה חותם על התשובה הזאת בשתי ידיים.
"כאן למדתי שלהיות מנכ"ל זאת אחריות ענקית. צריך לעמוד בלחצים גבוהים ולדעת לנהל את הזמן בצורה הכי טובה. למזלי, הבאתי את זה מהניסיון שלי בתחום השחייה".
עשרות שקלים רווח לצמיד
נחזור כמובטח ללב העניין. לא בנקל בחרה פרי, ששחתה במסגרות תחרותיות לא פחות מתשע שנים, לוותר על הקריירה התובענית בהמלצת הרופאים. "קשה לי לתאר מה הרגשתי באותה תקופה. יחד עם המועקה הפיזית היה לי ממש כאב נפשי. הרופאים הסבירו שאני עלולה לקום יום אחד עם מסתם קרוע לגמרי, ואז אוי ואבוי. אני, שהייתי רגילה ללכת חופשי על הידיים, לשחות שמונה קילומטרים ביום ולהיות ילדת מים, הפכתי פתאום לשבר כלי שמתנשף אחרי הליכה של 30 מטר מהמדרגות לאוטו. נפרדתי בדמעות מהמאמנת שלי והפסקתי להתחרות. ידעתי שניתוח הוא רק שאלה של זמן".
כאב הלב מועצם כשיודעים שמומחים ניבאו לך עתיד כנציגת ישראל בבריכה.
"הייתי ממש במסלול כזה. היה לי החלום שיש לכל ספורטאי - לצעוד עם דגל הלאום בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. אני זוכרת שראיתי את השחיין האמריקני מייקל פלפס וחשבת לעצמי, וואו, אני אגיע פעם למקומו. הערצתי את אניה גוסטומלסקי, השחיינית הישראלית שהגיעה לאתונה. לצערי הכל התנפץ. היום האליל שלי הוא לא מייקל פלפס אלא יזמים כמו סטיב ג'ובס".
לא לחינם הזכירה פרי, שסיימה השנה את לימודיה בתיכון אורט דרסקי בעכו, את הגורו הגדול מחברת אפל, האחראי להמצאת האייפון והאייפד. כמוהו, שי מינז ביזנס. בניגוד לרושם המוטעה, "רסקיו מיד" הוא לא משחק "נדמה לי" של בני נוער שמתגודדים סביב המדריך משכונת חיים. מדובר במוצר אמיתי, עם דרישת שוק מבטיחה, פס ייצור מתפקד - וסיכוי אמיתי להפוך לידידה הנאמן של כל אישה/נערה שחוששת לצאת לג'וגינג לילי או להסתובב ברחוב נידח ללא ליווי. מנתונים מקדימים שאספו פרי וחברותיה עלה שלא פחות מ־25 אלף ישראלים מצטיידים מדי שנה בתרסיסי גז פלפל להגברת תחושת הביטחון האישי. מדובר בשוק מתפתח ש"רסקיו מיד" שואפת לנגוס ממנו פלח של שמונה אחוזים.
בחודשיים שחלפו מאז נחתו ראשוני הארגזים עם הצמידים המוגמרים במרכז יוניסטרים בעכו שיווקה אותו הקבוצה בימי מכירות מאולתרים באוניברסיטת בר־אילן ובקריון בחיפה, במחיר 80 שקלים לצמיד (פרי: "מכרנו בקלות עשרות צמידים, והתגובות היו נלהבות מאוד, זה מעודד אותנו להמשיך"). כעת מתקיימים מגעים לסגירת עיסקה גדולה עם עיריית עכו, שבמסגרתה יירכשו כמה מאות צמידים לרווחת תושבי העיר.
בפיתוח הצמיד עצמו הושקעו, בחסות קרנות הון מטעם יוניסטרים, עשרות אלפי שקלים, והמודל העסקי מבטיח רווח של עשרות שקלים לכל צמיד שיימכר - סכום שרובו המכריע יוחזר לטובת פעילות העמותה, וחלקו יגיע לבסוף גם לכיסם של בני הנוער המעורבים (מנהל המרכז בעכו, חן בן סעדון: "את הפרטים המדויקים עוד צריך לסגור מול יוניסטרים").
לדברי פרי וחברותיה, לא צריך להיות חכמים מופלגים כדי לעלות על הרעיון ליצור את הצמיד. "מספיק לדפדף מדי יום בעיתונים. כל הזמן אתה קורא 'ההיא נאנסה', 'ההוא הותקף', 'פה תקפו מינית'. כבר מהשלב המוקדם היה ברור לנו שזה מוצר שיהיה לו - לשמחתנו אבל בעיקר לצערנו - ביקוש. היה כמובן עדיף לחיות בישראל שאין בה צורך בצמיד כזה, אבל אם נצליח להציל אישה אחת בזכות 'רסקיו מיד' - עשינו את שלנו".
ביום שני הקרוב יתייצבו פרי וקבוצתה באולם סמולארש בתל אביב, לתחרות "יזם השנה" של עמותת יוניסטרים, אירוע השיא שבו יציגו את הצמיד לעיני כל וינסו להרשים את השופטים המנוסים בסיוע מצגת מושקעת - כשמולם מתחרים מוצרים מיישובי פריפריה אחרים. מעבר לכבוד ולפרס הכספי הסמלי, זכייה בתחרות תגדיל את סכומי ההשקעה במוצר הנבחר, מה שיקל את החדרתו לשוק - השאיפה הבלתי מוסתרת של פרי וחברותיה לקבוצה.
מרכז העצבים של החברה נמצא במבנה דמוי כיפה ברחוב מפרץ שלמה בעכו. כאן, בלב שכונה שקטה, מרחק הליכה קצרה מהים, פועל בחמש השנים האחרונות מרכז יוניסטרים, שבמבט ראשון מזכיר מועדוני נוער בניחוח של פעם. מבט שני מגלה מסכי מחשב מרצדים, מצגות תוססות וחלום אחד גדול שתלוי בחלל המהדהד - להיות בעתיד אנשי עסקים מצליחים. מכאן אף אחת לא תצא מועמדת ל"היפה והחנון". אם בכלל, מפה לוטשים עיניים ל"המתמחה" עם דונלד טראמפ.
פרי: "יום 'יזם השנה' הוא מבחינתנו הכי קריטי. צריך להביא את המצגת הכי טובה, את הדוכן הכי טוב, שאנשים מסביב יבינו היטב במה מדובר. הקבוצה צריכה לתפקד כמו צוות משומן. אנחנו חייבים לזכות במקום ראשון, כדי שנראה לכל העולם: אנחנו מעכו - והצלחנו".
איך באמת את מתמודדת עם הסטיגמות האפשריות על עכו ועל הפריפריה?
"זאת בעיה ידועה. תמיד יגידו על הפריפריה שהיא לא 'מדינת תל אביב'. עכו התפתחה מאוד בשנים האחרונות בזכות ראש העיר, שמעון לנקרי, שתומך מאוד בבני הנוער. אני חושבת שהצעירים מתל אביב שאננים יותר, כי הם מלכתחילה בנקודת פתיחה טובה יותר. בפריפריה אתה צריך להתאמץ יותר כדי להוכיח את עצמך. כשבאים ממקום פחות גבוה - יש יותר לאן לשאוף".
איזו תחרות מחכה לכם?
"ממה ששמעתי, מערים אחרות יציגו כיסא נפתח מקרטון ושבלונה לאייליינר שבאה להקל על מריחת הפס בעין. מוצרים נחמדים מאוד, אבל שום דבר לא ישתווה למוצר שלנו, שממש מציל חיי אדם. בעבר זכו קבוצות מעכו שהמציאו מושב כלב לאוטו ומגבת ים שהופכת לתיק עם כיסים".
שמעתי שבאחד המקרים התזת בטעות תרסיס על חברותייך.
"אויש, זה היה מצחיק. עשיתי הדגמה לצמיד, ובלהט ההתלהבות לחצתי בלי כוונה על הפייה. תוך שנייה נוצרה בחדר עננת גז חריף - וכולנו ברחנו החוצה. לכולם צרב בעיניים, גם למי שעמד רחוק. בסופו של דבר זה רק המחיש לנו כמה התרסיס יעיל".
העולם בחוץ מסוכן
בזמן העבודה על "רסקיו מיד" המשיך הלב של פרי להידרדר, והמסתם הסורר המשיך להתרופף. בשלב מסוים כבר לא היתה ברירה: הרופאים קבעו לה ניתוח. רצה הגורל, והשלב החשוב ביותר בתהליך האישור של הצמיד - מצגת מול ועדת ההשקעות של יוניסטרים - נפל בדיוק על יום הניתוח. פרי, מנכ"לית שלא מפקירה את שדה המערכה, הכשירה צוות מחליפות, וגם כשהתברר שהניתוח נדחה לבסוף - העדיפה להישאר בצד ולא לגזול מחברותיה את התהילה. "זה חלק חשוב בלהיות מנהל טוב: לדעת ללכת צעד אחורה ולתת לעובדים את המקום שלהם. הן התאמנו כל כך קשה על הפרזנטציה הזאת, אז לא הרגשתי נוח להגיד להן, 'זוזו, אני בעצם חוזרת'. הסברתי יפה למנהלים מה קרה, וישבתי כל המצגת בשקט. לדעתי העניין אפילו הוסיף לנו נקודות".
את הניתוח המיוחל עברה פרי לפני שלושה חודשים וחצי בבית החולים תל השומר. חמש שעות שכבה על שולחן הניתוחים, בהרדמה מלאה, מחוברת למכונת הנשמה ולמכונת לב־ריאה. ההתאוששות ארכה באופן פלאי חודש וחצי בלבד - בעיקר בזכות כושרה הגופני הטוב כשחיינית ("המשכתי כל הזמן הזה לשחות, גם בווליום נמוך"). מכל הפרשה נותרה לה צלקת קטנה בין הצלעות בחזה ועוד אחת במעלה הירך. "מבחינתי הסיפור נראה כמו חלום. כאילו כלום מזה לא קרה במציאות".
לא חששת שלא תתעוררי בכלל מהניתוח?
"ברור, אבל הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שישתילו לי שסתום מפלסטיק, מה שהיה מצריך תרופות מדללות דם לכל החיים. לפני הניתוח סיכמתי עם ההורים שאתעורר ואעשה להם סימן וי באגודל, ואם הכל עבר בשלום הם יחזירו לי וי. הם סיפרו לי שבערפול אחרי הניתוח, כשכולי ירוקה ועם צינורות ומורפיום, סימנתי להם באצבע, והם החזירו לי. אחרי שראיתי את הווי שלהם - התעלפתי בחזרה".
כיום היא "עדיין קצת מתנשפת" ברגעי מאמץ, אבל גם המכשול הזה יוסר בקרוב. בינתיים הספיקה לחזור לגלישת גלים, תחביב נוסף שפיתחה בשנה האחרונה.
"אחרי ניתוח במסתם הלב הכל כבר נראה קטן. ברגעי הקושי אני חושבת לעצמי, מה כבר יכול להיות קשה יותר? היום אני לא פוחדת להתמודד עם דברים. למשל, בארגזים הראשונים הצמידים הגיעו פגומים. התרסיס לא חובר במקום הנכון. במקום להיכנס לפאניקה דאגתי שהחבר'ה ייצרו קשר עם היצרן ויוודאו שישגר משלוח חדש. בהתחלה הוא ניסה להתווכח, אבל בסוף שלח. מכשול כזה, לפני הניתוח, היה עלול להוציא רוח מהמפרשים. היום אין מצב".
בשלב מסוים התחילה לעסוק גם בדוגמנות, "בקטנה, כעבודת ביניים", ועד כה הצטלמה לקמפיינים מקומיים בצפון - בעיקר לתכשיטים ולאיפור.
דווקא דוגמנות היא תחום שדורש "רסקיו מיד".
"בהחלט, יש המון סכנות. סיפרו לי על צלם שביקש מדוגמנית בת 16 שתוריד בגדים באינטרנט כדי שהוא יראה 'אם הגוף שלה מתאים לצילומים'. זה הזוי. יש המון מבוגרים שפורשים לפנסיה, קונים מצלמה ומחליטים שהם 'צלמים' של בגדי ים. יש כל כך הרבה נוכלים ושקרנים בעולם הזה".
נתקלת במשהו כזה בעצמך?
"לשמחתי לא, כי אני זהירה, עובדת רק עם המלצות של חברות. בחיים לא אסכים להצטלם בעירום. אני שומעת סיפורים מחרידים. ברוסית יש פתגם שאומר 'תבטח במשהו - ועדיין תבדוק אותו'. זה המוטו שלי. אני תמיד נותנת להורים שלי את כל פרטי הצילום, כולל כתובת וטלפונים, ודואגת להביא איתי חברה מלווה".
במסגרת החיפוש העצמי מצאה עצמה פרי נמשכת גם לתיאטרון. היא נרשמה למגמת במה בבית הספר, ולדבריה היתה בטוחה שתלוהק כ"עציץ שלישי משמאל". גם כאן זימנה לה הקריירה תפקיד ראשי במופע יום השואה בבית הספר, בדמות ניצולה שמתחבאת מפני הנאצים ביער ומתקשרת עם רוחות המתים. בהמשך גילמה את אדלה הצעירה במחזה הקלאסי של לורקה, "בית ברנרדה אלבה". בבחינת הבגרות המסכמת בתיאטרון קטפה את הציון העגול 100.
"אני תמיד נמשכת לדמויות קיצוניות וחזקות. מתחברת למחזות עם אמירה חברתית. הייתי רוצה, למשל, לשחק את דבורי, הנאנסת במחזה 'משחקים בחצר האחורית'. מעניין אותי לשים את עצמי במקום שלה. יש במחזה הזה אמירה מאוד נוקבת על האלימות בחברה, וזה מתקשר כמובן לכל מה שאנחנו עושים ב'רסקיו מיד'".
מה בנוגע לשירות הצבאי?
"אני פרופיל 21, כך שלא יגייסו אותי. אבל אל דאגה, אני אעשה שירות לאומי כמדריכת שחייה טיפולית לילדים או אתנדב לתפקיד כלשהו בצה"ל. אין מצב שאני מפספסת ולא תורמת. ביוניסטרים לימדו אותנו שכדי לקבל צריך לדעת לתת".
ב"מעגל" של דן שילון היו שואלים אותך עכשיו מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה.
"רצים לי בראש כל כך הרבה דברים. מצד אחד אני רוצה להיות רופאה, כמו אמא שלי, אבל מאוד מתחשק לי תיאטרון, למרות שזו לא פרנסה. אני רוצה להתקדם בעסקים, וחשבתי לפתוח עסק שירוץ ויתנהל מעצמו, למשל רשת גני ילדים או רשת מועדונים".
כלומר, בקרוב ליד רונית רפאל נראה גם "רשת אלה פרי"?
"אני תמיד חושבת בגדול. בזמן האחרון, למשל, אני לא מפסיקה לחשוב על מיזם לשמירה על איכות הסביבה בים. אני גולשת, ולצערי אני רואה כמה לכלוך יש. פה כתם נפט, שם שקיות במבה במים. ממש נורא. צריך לנקות את זה איכשהו".
ומה עם בילויים? אהבה?
"תודה לאל, יש. החבר שלי לא מתחום העסקים, והוא צוחק כשאני מספרת לו שחזרתי ממשא ומתן עם ראש העיר. בסופו של דבר אני צעירה, ואני לא שוכחת גם לבלות ולרקוד. עברתי מספיק, אז מותר לי".
דבר אחד בטוח: אף אחד כבר לא ישבור לך את הלב.
(צוחקת) "אחרי מה שהלב שלי עבר - לא נשאר עוד מה לשבור".
yaakovl@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו