להיות אוהד הפועל תל אביב מודל 2024 אינו שונה במיוחד מבעבר. אמנם היו ימים יפים יותר, של תארים וניצחונות מפוארים בארץ ומעבר לים, אבל הבסיס לא השתנה, כי להיות אוהד אדום זה קודם כל להיות אוהד של שמחה לאיד. זו אפילו אידיאולוגיה שהתחזקה בעיקר בשנים של התבוססות במרכז הטבלה והתבססות על בינוניות חסרת שאיפות. תמיד יש את השירים לברוח אליהם או צפיה כמוסה ביריבה שנואה סופגת שער שוויון בדקה ה-94 מעמדת נבדל. בזה אנחנו אלופים.
כשבית"ר ירושלים עלתה לכר הדשא בבלומפילד, היא נשאה על כתפיה שנים של שמחה לאיד אדומה ותל אביבית, שבימים אלה חוגגת 40 שנה לכינונה. זה קרה במחזור הלפני אחרון של העונה, בה הצהובים-שחורים היו במרחק נגיעה מאליפות ראשונה, היסטורית, אבל הפועל הגיעה לימק"א המתפורר, ניצחה 1:3 עם צמד אדיר של משה סיני שעשה מרקו ואן באסטן ארבע שנים לפני שההולנדי עשה זאת בגמר היורו – וגזלה מהירושלמים את החלום. הקבוצות אמנם חבטו זו בזו מאז אינספור פעמים בקרבות ישירים ועקיפים על תארים, אבל הרגע ההוא מ-1984 מקועקע בבשרו של כל בית"רי, שחקן או אוהד.
אלו ימים קשים למדינת ישראל, אבל לא מספיק כדי לאחד בין המחנות. בבית"ר חיכו בסבלנות עוד מהמאה הקודמת כדי להגיע לרגע השיא מבחינתם, כי גם הם יודעים שנקמה מוגשת בצורה הטובה ביותר כשהיא קרה, גם אם הדם מבעבע. ולמרות שבית"ר מפורקת בדרכה שלה, הזכות להיות זו שנותנת את הקטנה שמעיפה את הפועל מקצה הצוק אל התהום, כנראה בדרך לליגה הלאומית, מחברת כל בורג רופף, מאריכה כל פתיל קצר שמאיים לפוצץ. כך בבלומפילד כמעט מלא, מול הפועל החבוטה, חסרת ההגדרה והמתפוררת, הם יכולים להסתכל לנו בלבן של העיניים ולמתוח לנו מעל הראש את הקו האדום היחיד שאנחנו מכירים.
העצוב הוא שאנחנו, האוהדים באדום, התרגלנו, כמו לחמישיות בדרבי או לעוד הפסד מביך לקבוצה חסרת אוהדים שפעם הסתכלנו עליה מלמעלה. ובזמן שאוהדי בית"ר, שומרי מסורת אומרים עליהם, יתכוננו מחייכים לקבל את השבת בעונה הבאה בכך שיצפו בנו משחקים נגד הפועל אום אל פחם ביום שישי בצהריים, אנחנו נביט להם בחזרה בלבן של העיניים. אבל בהבנה גמורה, אחרי הכל, אנחנו יודעים יותר טוב מכולם שאין כמו שמחה לאיד.
