ממשלת לפיד-בנט: שלב נוסף בפשיטת רגל משטרית

מסתמן שנתניהו מפסיד בקרב המאסף שלו נגד הקמים עליו לרשתו. בארבע מערכות בחירות הוא התגבר, יחסית, באופן בלתי צפוי ורב־משמעות, על אשמת השוחד שהטיחה בו הפרקליטות. בוחריו נותרו נאמנים ברובם. העלבונות האוויליים שהוטחו בהם לא טשטשו בעיניהם את ההשחתה ואת הפוליטיזציה של הפרקליטות. אבל נתניהו לא הצליח להביא אל הקלפי בוחרים רבים שלו בבחירות הרביעיות שבסדרת המשבר הפוליטי שלנו. חלק מבוחריו התעייפו כנראה, וההאשמות חלחלו לתודעתם. "רק נזיז אותו והכל יסתדר", כביכול. לכן אין לו די כוח עכשיו לפורר את ההתאגדות של המבקשים לבוא במקומו.

הממשלה המתרקמת עכשיו בין לפיד, ליברמן, בנט וסער ביחד עם גנץ, השמאל והערבים, נובעת מהדומיננטיות של נתניהו, למרות אי־יכולתו להקים ממשלה. השותפים האלה הם יריבים זה של זה, שכל אחד מהם לחוד אינו מסוגל ליצור מפלגת שלטון במקום הליכוד בראשות נתניהו. לכן, בלית ברירה, ולמרות התחרות העזה השוררת ושתמשיך לשרור ביניהם, הם אולי מצליחים "להתאחד" נגדו.

האשמות הפרקליטות מסייעות להם "להתאחד" כנגד נתניהו, שקל לייחס לו אישית (ולא לפרקליטות, כראוי לה) את המשבר הפוליטי. אבל ההאשמות עצמן אינן הסיבה האמיתית לקואליציה המשונה הזאת, אלא שאפתנות ותסכול שמעורר הצל שנתניהו מטיל עליהם. ההאשמות לא הפריעו, למשל, לסער להציע את עצמו לאמון הציבור שלוש פעמים ברשימת הליכוד בהנהגת נתניהו. הן לא הפריעו לבנט לחבור ל"גוש הימין" שהקים נתניהו. והן לא הפריעו לליברמן לשאת ולתת על הצטרפות לממשלת נתניהו ב־2019. לפיד הוא "טהור כפיים", כביכול, רק מפני שלא נחקרו קשריו המפוקפקים עם מוזס (בפרשת "ישראל היום", למשל). אבל קשרים אלה מערערים מאוד את הזעזוע התיאטרלי שלו מן "הנאשם", שהרי מדובר באותו הקשר פוליטי־תקשורתי ממש.

לאיש ממקימי הממשלה המתרקמת אין משקל אישי או כוח מפלגתי־פרלמנטרי מספיקים. לכן הם מוכרחים להתאחד. אין להם כמובן כל תוכנית פעולה משותפת, חוץ מ"רק־לא־ביבי". לכן הקואליציה סובלת מיסודה מחוסר לגיטימציה ומחוסר יציבות. אין מפלגת שלטון שתישא אותה ואין תוכן פוליטי שיהדק אותה, חוץ מאימה משותפת מבחירות מוקדמות. והכוח המלכד של אימה כזאת מוגבל, מפני שבחירות יסכנו בעיקר את ראש הממשלה המיועד בנט ואת בעל בריתו סער. ראש ממשלה שיודע שבחירות מוקדמות יחסלו אותו הוא ראש ממשלה סחיט וממשלתו תהיה חלשה, מועדת להינגף בכל אבן על דרכה, להישלט בידי שותפיו או להתפרק מבפנים.

לכן הממשלה המוקמת עכשיו הולכת בדרכה הפריטטית הנלוזה של ממשלת נתניהו־גנץ. אין בה מפלגת שלטון, מנהיג שציבור רחב תומך בו, מצע מזערי ותפיסות משותפות שמכוחן היא תגיב, למשל, להתפתחויות מסוכנות מחזית ארה"ב־איראן. כל החוסרים האלה מחייבים את בנט־לפיד לחשק אותה בסיכולים הדדיים משתקים. היא תהיה שפל נמוך במיוחד בהידרדרותה של שיטת הבחירות היחסית ההרסנית שלנו.

תופעת הסיכול־ההדדי (פָּריטטיוּת) ידועה לנו עוד מממשלות האחדות של 1990-1984 שהיו ה"פלסטר" הראשון שהודבק על שיטת הבחירות. הבחירות האישיות לראשות הממשלה היו ה"הפלסטר" השני שהדביקו על שיטת הבחירות הכושלת המפלגות החייבות לה את קיומן. זה רק החמיר את ריסוק הזירה הפוליטית ואת הקושי לייצר מפלגת שלטון לניהול עניינינו. ממשלת נתניהו־גנץ, ה"פלסטר" השלישי, כבר היתה ממשלה תת־מתפקדת. היא הצליחה להתמודד עם הקורונה רק הודות לכישורים האסטרטגיים יוצאי הדופן של נתניהו. המבנה שלה לא סייע לו, בלשון המעטה. זו המוקמת עכשיו תהיה גרועה ממנה.

אנחנו חווים אפוא שחיקה חמורה מאוד במשילות של הממשלות שאנחנו בוחרים. הממלכתיות הישראלית מתערערת, עקב שיטת הבחירות הקיצונית שלנו, שחדלה בהדרגה לייצר מפלגת שלטון, ועקב הפוליטיזציה המשחיתה של הפרקליטות ובג"ץ.