אין קלישאה שלא נאמרה על הימים האלה שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אבל עדיין, פעם בשנה הקלישאות הן הדרך היחידה האפשרית לתאר נאמנה את ההוויה הישראלית.
עם ואומה צריכים אתוס, צריכים מיתוס, והאמת היא שהם צריכים גם פאתוס. הם זקוקים לאלו כמו אורגניזם הזקוק למזון ולאוויר כדי להתקיים. הסמלים, הטקס, ההמנון, כל אלו חיוניים על מנת לשמור על המותג, על גאוות היחידה ועל הערבות ההדדית. בלעדי אלו לא תהיה הגדרה לשום קבוצה אנושית.
מקובל להתייחס אל קמפיינים שבהם המדינה באה לחנך את אזרחיה כאל משהו שבין מגוחך למאיים, אבל אולי דווקא היום שווה לזרוק מילה טובה על התערבות ממשלתית מוצלחת. את התועלת ממסעות פרסום מוצלחים, כאלו המשדלים את הציבור לא לקטוף פרחי בר או להדק על עצמם חגורת בטיחות, אפשר לראות מייד. אבל הקמפיין המוצלח ביותר, ועליו יש לכבד כבוד רב את מערכת החינוך הישראלית, הוא קמפיין הזיכרון. מיום זיכרון ליום זיכרון, מששת המיליונים לששת הימים, את עוצמת הזיכרון, העומס, הרלוונטיות והחיות שלו יש לזקוף בראש ובראשונה לזכותה. הביקורת תמיד תישמע; אפשר לדבר על הדרך, על האמצעים ואפילו על התוכן, אבל עם ההצלחה המסחררת של הקמפיין הראוי הזה אי אפשר להתווכח.
למרות זאת, כבר תקופה ארוכה שהמכנה המשותף הישראלי שרוי במצוקה. כשאירוע המכנה את עצמו טקס זיכרון אלטרנטיבי מתקבל כלגיטימי על ידי התקשורת והשמאל הישראלי, לא נותר לאדם הסביר אלא לקמט את מצחו ולהגיד שלעם ישראל עף הקפיץ. אין דבר מקודש שלא חולל לטובת רווח פוליטי, ואין סמל מדינה שלא זוהם בצואה, פשוטו כמשמעו. לפעמים נדמה ששתי דקות הצפירה הן שמורת הטבע האחרונה שבה מתקיים הקונצנזוס, שתי דקות מנוחה מהציניות. על מה ילין ישראלי ממוצע ונבון כשמדינת ישראל עצמה מעלה על נס אנשי מדע, אמנות ורוח ומעניקה להם את פרס ישראל, בעוד יש בקרבם כאלה העוסקים יום־יום בחירוף המדינה ובהחרמתה, כותשים לאבק את מה שנשאר מההסכמה הישראלית ובאים לתבוע את הצ'ק שאותו מכסים אתה ואני.
בין אלה לאלה יתייצבו מחר בבתי הקברות משפחות חללי צה"ל, האנשים אשר קנו עבורנו את הזכות לחיות כאן, האנשים שעד אתמול היו מעל כל ויכוח. גם אני עמדתי בן 12, בחולצה לבנה, נמשים ומכנסיים קצרים, והקראתי ברגש את "אחי הצעיר יהודה" בטקס הזיכרון. אני זוכר את הדממה, את חרדת הקודש שבה היה שרוי אולם ההתעמלות, והלב נחמץ כשאני מבין שהקודש הזה הולך ומתפלש בחול.
אין לנו מה לתת למשפחות השכולות לבד מאת עצמנו. עומדים על המכנה המשותף, מאוחדים בכוח ככל האפשר סביב הסמלים, הטקסים והשירים. לא היינו עומדים כאן אלמלא היו מוכנים להקריב את היקר מכל לטובת אותה הסכמה ההולכת ואוזלת. עבורם ועבורנו אני מקווה שהישראליות תנצח. שתסתיים תקופת החול - ואל חיינו ישובו כמה ימים של קודש.
