אפשר גם אחרת: רבין העז לעשות מה שצריך במבצע אנטבה

חירות היא תפיסת עולם טבעית, שבה ברור לך שנולדת להיות חופשייה, ולכן תתמודדי עם כל קושי ותוכלי לו.

זו גם המהות של פסח. האופן הפרדוקסלי שבו התרגלנו שהיהדות כופה עלינו מסכנוּת, ולא את ההכרח להיות דרוכים ומוצלחים - הוא שערורייה שאסור להיכנע לה. מי שגורם לנו לחשוב שהמוצא שלנו גוזר עלינו חולשה, עוני או הדרה, לא יכול להנהיג אותנו ולא יכול לזמזם לנו באוזן דיבורים מקטינים.

כל אישה מתקדמת יודעת: גבר הבא להקטינך - הקדימי להשליכו. גם כאזרחית, מי שיגיד שאין לי ברירה אלא להמשיך למות - אין לו בדל לגיטימציה לשאת בתפקידו, לא משנה כמה הג'וב שלו בכיר וכמה הרקורד שלו ביטחוני.

להפוך שולחן ולשחרר

אפשר גם אחרת. זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה.

כך פנה אלינו ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בראיון שהעניק ליעקב אחימאיר בערוץ הראשון בלילה שלאחר שחרור החטופים מאנטבה, 4 ביולי 1976: "אזרחי ישראל, אנחנו מדינה בעלת עוצמה בלתי רגילה ועם בעל יכולת בלתי רגילה. עם שרק צריך לרצות יותר - ואז אין מכשול שלא ניתן להתגבר עליו".

הטקסט המובן מאליו הזה, שהוא שורש קיומו של כל אדם חופשי, הוא ההפך הגמור מכל מה ששמענו מנתניהו ומגלנט ומהקבינט ומכל המזרחנים־בלאי שמחשקים לנו את הנשמה וטוענים שאנחנו חסרי בחירה חופשית וכבולי ידיים ורגליים.

בני דוידזון היה בן 13 בקיץ 1976, כאשר יצא עם משפחתו לטיול בר־מצווה בטיסת אייר פראנס ההיסטורית. הוא זוכר את חניית הביניים באתונה ואת המחבלים הגרמנים והפלשתינים שהשתלטו על המטוס והנחיתו אותו בבנגאזי, לוב, ולא בפריז. "היינו 24 שעות בתוך המטוס בחלונות סגורים והמראנו לאנטבה בחלונות מוגפים". רק כשראו אור יום, נגלה לעיניהם סיוט הכולל צי מחבלים שממתין עם צבאו של אידי אמין.

"אולי בנקודת הזמן שלנו כיום אנשים אומרים 'הם היו שם רק שבוע'", אומר דוידזון, "אבל זה לא רק. הדבר הכי נורא הוא שאין ודאות בכלום, בטח לגבי הזמן. ידענו רק שביום חמישי יבחרו שניים מאיתנו וייתנו להם כדור בראש, זה היה האולטימטום הראשון".

בינתיים בארץ, אבישי, סבא של בני, התפרץ לקריה ודרש להיפגש עם רבין. איש לא מנע זאת ממנו. "הבן שלי שם, כלתי שם, הנכדים שלי שם עם עוד רבים אחרים. שלא תעז להחזיר אותם בארונות", אמר בקול חמור, לא כמו הקול של נכדו ניצול אנטבה, שרועד גם 48 שנים אחרי, וגם בפעם המיליון שבה הוא מספר את סיפורו.

רבין, בתיאום עם פרס שהיה אז שר הביטחון ועם ראש האופוזיציה בגין, הודיע על כניסה למשא ומתן עם המחבלים והפר בכך עיקרון מקודש עוד מימי בן־גוריון. במקביל, בזכות איסוף מודיעין אינטנסיבי של חיל האוויר והמוסד, הוכנה בדקדקנות האופציה הצבאית. "ביום חמישי ב־11:00 ראינו את המחבלים מצחקקים. הם אמרו לנו: 'הצלחנו לשבור את ממשלת ישראל', והאולטימטום לרצח החטופים נדחה ליום ראשון".

ישיבת הממשלה שבה הועלתה להצבעה תוכנית המבצע, נערכה כאשר חיל האוויר כבר היה בדרך. דוחק השעה והחשש לאבד חיי אדם גרם לארבעה הרקולסים להמתין בשמי שארם א־שייח' למתן פקודה. רבין הפקיד בידיו של מזכיר הממשלה, עמוס ערן, מכתב התפטרות - למקרה שבו המבצע ייכשל. והמדד לכישלון היה 25 הרוגים. למבצע יצאו 220 לוחמים כדי לשחרר 105 חטופים. דורה בלוך נרצחה עוד בבית החולים (העזתים לא המציאו כלום), שלושה בני ערובה נהרגו - אידה בורוכוביץ, פסקו כהן וז'אן ז'אק מימוני, ומפקד הסיירת, יוני נתניהו, נפל במבצע הנושא את שמו.

לקבל אחריות ולהשתחרר

החטופים נחתו תחילה בבסיס חיל האוויר בתל נוף כדי לקבל תדריך מראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית, מאחר שנחשפו לאמצעים מיוחדים במסגרת המבצע ("אז אפילו לא אמרו סיירת מטכ"ל, קראו לזה: היחידה"). מטוס מיוחד פרק בתל נוף גם את החיילים, את הפצועים ואת ההרוגים.

"ואז קראו רק למשפחה שלנו, ופתאום רבין מגיע ואומר לנו: 'עוזי, שרה, ילדים, יש לי דרישת שלום בשבילכם מסבא שלכם'". ובני מספר כיצד ברגע שנחתו בארץ, הם שמעו מראש הממשלה כמה משמעותית היתה הצעקה הזאת של סבא, שידע שאם צריך להחזיר לארץ חטופים אז אין תקרת זכוכית - ושהוא עכשיו פורץ את השער לקריה ומסביר לרבין שלא יעז להחזיר אותם בארונות.

אז רבין העז לעשות מה שצריך, למרות שהמתווכת צרפת שמחה שפותחים במשא ומתן; ורבין השאיר בכל מקרה מכתב של אחריות. הוא לא אמר לסבא אבישי במסיבת עיתונאים מיוחדת יחד עם שר הביטחון "המלחמה הזאת תיקח זמן", ופרס לא יצא אל העם ואמר "אנחנו גם רוצים למוטט את אידי אמין ואת הטרור וגם רוצים להחזיר את החטופים". הוא נלחץ כי הוא הבין שאין דבר כזה לשבת בשקט ולהתלבט אם אתה מסוגל. יש לך אחריות, אתה עומד בראש מדינה חופשית. תתנהג כמו מנהיג של אחת כזאת.

ואת כוחה ועוצמתה של ישראל הוא מינף כדי להרתיע בזירות נוספות.

"הפעולה באנטבה היא מכה קשה, פסיכולוגית ומעשית, גם לגורמי הטרור", אמר רבין במוצאי יום השחרור באולפן ברוממה, "ואני מקווה שגורמים שהיו אדישים או מסייעים לפעולות טרור ישקלו פעמיים - לאור נסיונו של פילדמרשל אידי אמין - אם לתת מקלט לטרור ולטרוריסטים".

"אני מודה לך מאוד, אדוני ראש הממשלה", חתם את הראיון יעקב אחימאיר.