אש ותמרון: צריך לזעזע מחדש את עזה

שוב אני אזרח, אחרי שסיימתי שבוע מילואים נוסף. אני יוצא לחג החירות ואז חוזר. זו מציאות מטורפת, מבחינה אישית ולאומית. מי שהצליחו להתנתק מ־7 באוקטובר ולהדחיק את המלחמה - קיבלו במוצאי השבת מתקפת טילים איראנית. ומי שהצליחו להדחיק את הטילים הבליסטיים כי הם יורטו - יתעוררו ממתקפה אחרת בצפון.

אין תרחיש דמיוני שלא הפך למציאות בחצי השנה האחרונה. אסור לזלזל גם בתרחיש ההתפוררות הפנימית שמייחלים לו אויבינו. צריך לעבוד קשה כדי לסובב את ההגה לכיוון ההפוך. אין מבחן לאומי ומנהיגותי שבו אנחנו לא עומדים, אין כאב ותקווה שלא חווינו. חלק מהתוצאות קשות ומאכזבות, אבל לפחות הן אמת ולא הדחקה.

מבחינתי, המקום הכי יציב היום בישראל הוא מערך המילואים. הכל ברור שם. צלול. האויבים הם חמאס, חיזבאללה ואיראן - ולא בני העם שלנו. הכישלון של 7 באוקטובר גלוי וידוע, ויש לכך אחראים. אין תירוצים. המשימה היא להחזיר את הביטחון ואת החטופים. מנהיגות נבחנת במעשים, במחויבות ובאומץ לב, ולא בצרחות ובסיסמאות נבובות. יש עיקר, שהוא ההגנה על המולדת - ויש טפל, שהוא ההישרדות הפוליטית.

בחוץ הכל הפוך: אין בהירות, אין מנהיגות, אין הסכמה על מה שחשוב. הבעיה היא שחוסר האמון בממשלה, הכאב הגדול שאנחנו חיים איתו והבושה על מה שקרה לנו - המדינה הכי חזקה במזרח התיכון - מערפלים את השכל הישר. אנחנו לא בחרנו במלחמה, לא יזמנו או ביקשנו אותה. אי אפשר לסיים אותה בהחלטה שלנו. זו אשליה שתוביל להשארת האיום על כנו ולהיעדרות החטופים לשנים ארוכות. אין לנו פריבילגיה לא להחזיר אותם. יש לנו חוב מוסרי לעשות זאת.

אין שום סיכוי שחמאס ישחרר את החטופים מתוך רצון טוב, גם אם נסכים על עצירת המלחמה ונאבד כל שליטה ברצועה. מי שטוען אחרת משקר, או שהוא לא רציני. עסקאות המו"מ אחרי חודש של תמרון בעזה התקיימו רק כשהרגל שלנו היתה על הצוואר שלהם. רק אז הם שחררו חטופים. הרצון בהפסקת אש גרם לחמאס לוותר על הנכסים.

הדרך היחידה לחזור לזה בנקודת הזמן הזאת היא זעזוע מחדש של הרצועה, עם הוצאת העזתים מרפיח וכניסה מאסיבית. אש ותמרון. העברת האוכלוסייה האזרחית לעיר אוהלים ענקית, שרק אליה יועבר הסיוע ההומניטרי - וכניסה מאסיבית. חמאס, למרות האכזריות שלו, תלוי באוכלוסייה האזרחית.

אני מבין לחלוטין את הרצון לשנות את המציאות כאן ועכשיו. הלב כואב מול התמונות הקשות שמתפרסמות לאחרונה על החטיפות מלפני חצי שנה. במדינה הריבונית שלנו טבחו וחטפו יהודים מבתיהם. הלב כואב, אבל אין פתרון קסמים.

אסור שהרצון שהממשלה תלך הביתה יעצור אותנו. אנחנו צריכים להתעסק בהגנה על המולדת, ונדרשת הקרבה גדולה. נכון שלשם כך צריך מנהיגות שיכולה וראויה לבקש את ההקרבה הזאת - אבל גם אין ברירה אלא לסיים את העבודה. יש לנו חוב מוסרי וערכי למשפחות החטופים, ולמאות אלפי ישראלים בדרום ובצפון. רק להם. הם לא הדרג הפוליטי של המדינה. תאמינו בה, ובעם הזה.

השיטה הישראלית בשני העשורים האחרונים היא להתנהל בלי אסטרטגיה ביטחונית, בלי סימון יעדים שניתן לממש. פותרים בעיות על הנתיב. חייבים להגיד שכך התנהלנו גם עם איראן - הרבה דיבורים, פעילות טקטית משמעותית ודיפלומטיה - אבל מאז שנות ה־90 איראן מהווה איום על ישראל. לא הגרעין הוא האיום הקיומי, אלא הפעלת ארגוני החסות.

לפני 15 שנה כתבתי ספר על הצורך להשמיד צבאית את פרויקט הגרעין האיראני. קל לכתוב - הביצוע מסובך יותר. זו אחת מהסיבות לכך שבכל פעם נדחה העיסוק בהשפעה האיראנית. מתקפת הרקטות במוצ"ש היא עוד שבירת קונספציה: איראן היא איום קיומי, ולא גימיק פוליטי. השבוע טלי גוטליב הבטיחה שתשמיד את הגרעין האיראני. בווליום כזה או אחר, כך התנהלה המדיניות של מפלגת השלטון נגד איראן בשנים האחרונות. גם ה"שב ואל תעשה" של גנץ לא יעבוד. בצנעה ובשקט, נצטרך להסיר צבאית את האיום.

התזה המהוללת

קטאר מימנה את חמאס באישור מדינת ישראל. זו התזה המהוללת של ממשלות ישראל בעשור האחרון, הקונספציה שעוד תיחקר. בינתיים, מי שרוצה להשמיד ארגון טרור חייב לפגוע במקורות ההכנסה שלו - קטאר לצד איראן. לנתק את הטרור מהמשאבים שלו.

קטאר נעלבה השבוע ש"מנצלים אותה" במשא ומתן לשחרור החטופים. אבל אנחנו פועלים הפוך - הסיבה היחידה לכך שקטאר לא חטפה התקפות אלמוניות בחצי השנה האחרונה היא הפוטנציאל שלה לתווך בעסקה. אם היא לא מסוגלת להפעיל לחץ על חמאס - היא נשארת מדינה שפגעה בישראל ומימנה טרור, ולא שום דבר אחר. ממדינות כאלה צריך לגבות מחיר.