חיים שלמים בתוך קופסת נעליים

ביד ושם התקבל לאחרונה ארכיון ביתי וייחודי ובו תיעוד של ההתארגנות הקהילתית והחזרה לחיים של השורדים אחרי השחרור מהמחנות. המסמכים נשמרו ונמסרו לארכיון יד ושם על ידי ג'ק מנס כשהם מונחים בקופסת קרטון ישנה - וכך קיבל התיעוד את שמו המיוחד: "ארכיון בקופסת נעליים".

אף על פי שמדובר בארכיון ביתי, מלאכת הסידור, המיון והקטלוג של החומרים לא היתה מביישת גם ארכיברים מקצועיים. בקופסה נשתמרו מאות מכתבים ומסמכים: פניות לוועד העזרה של גרודנו בניו יורק, בקשות לאיתור קרובי משפחה, הזמנות לחתונה, ברכות לחגים, ועוד.

"דירה מלאה בארגזים"

הוריו של מנס (בן 88, תושב תל אביב) היו אברהם וביילה (לבית גורדון), שנולדו ב־1897 בגרודנו (אז בפולין וכיום בבלארוס). ב־1921, לאחר נישואיהם, עברו בני הזוג להתגורר בברלין לצורך לימודיהם. בסוף שנות ה־30 עזבו את ברלין לפריז. לאחר כיבוש צרפת הצליח הזוג מנס לברוח לארה"ב ולהינצל מהשואה באירופה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה האם ביילה את ארגון "חברי גרודנו", שעזר לעקורים במחנות הפליטים באירופה.

"אמא שלי ועוד כמה נשים ארגנו חבילות סיוע לגרמניה, איטליה ופולין, וזה נמשך עד 1948", נזכר מנס. "אמי היתה האחראית על הקשרים עם העקורים. בחבילות היו אוכל וגם דברים שניתן היה למכור תמורת כסף, כמו טבק. הדירה של ההורים שלי בניו יורק היתה מלאה בארגזים. גם אני ארזתי חבילות". 

המכתבים שנשמרו בקופסת הנעליים נשלחו אל ביילה משורדי השואה באירופה, שהתרכזו במחנות עקורים.

"ההורים שלי תמיד חיפשו קרובי משפחה ברשימות של עקורים, אבל לצערם לא מצאו שום דבר", מספר מנס. "אמי נפטרה ב־1980, והקופסה היתה בין הדברים שהיא תמיד שמרה. לקחתי אותה מביתה ושמרתי עליה 44 שנים, עד שהחלטתי שצריך למצוא מקום לזה והפקדתי אותה ביד ושם, כי אצלי זה יילך לאיבוד. הילדים שלי לא קוראים יידיש או רוסית והם לא היו מבינים מה כתוב שם. אחרי מותי הם ככל הנראה היו זורקים את זה. אני מאוד גאה בפעילות של אמא שלי, היא עשתה מה שאפשר כדי להקל על אותם אנשים שאיבדו הכל".

מהמכתבים שנשמרו בארכיון קופסת הנעליים אפשר להבין מה הטריד את שורדי השואה מייד לאחר המלחמה.

בעיקר בולטת כמות הפניות לאיתור ולחיפוש קרובים שאבדו בזמן השואה. רוב המסמכים נשלחו בין השנים 1946 ל־1949, בעיקר ביידיש, אך גם ברוסית, בפולנית ובשפות אחרות. "העקורים לא סיפרו במכתבים האלה יותר מדי על מה שהם עברו במהלך השואה, אלא רק על דברים שהם היו זקוקים להם אחריה, כמו אוכל וחיפוש אחר קרובי משפחתם", אומר מנס.

"בית הקברות של יקירינו"

"אצלנו דיברו על הכל", מוסיף מנס. "ההורים שלי לא חשבו שצריך לשמור על הילדים מפני הזוועות האלה. בדיעבד הם צדקו. הילדים צריכים לדעת, זאת המורשת שלנו. מי שאין לו עבר אין לו גם עתיד".

בארכיון נמצא בין היתר מכתב של השורד ישראל באבון, שנשלח בנובמבר 1946 ממחנה העקורים לנדסברג בגרמניה לבני דודו: "כל בני משפחתנו הגדולה והיקרה מצאו את מותם באותו המקום ובאותה הצורה... בלתי אפשרי בשבילי להישאר ולחיות כאן, בבית הקברות של יקירינו".

נוסף על המכתבים מקופסת הנעליים, בארכיון יד ושם נשתמרו תצלומים המנציחים את הפעילות הנמרצת של ארגוני הסיוע של יוצאי גרודנו בישראל, בניו יורק ובשיקגו. יחד הם משלימים תמונה של החיים של שורדי השואה אחרי המלחמה.