ב־7 באוקטובר בשעה 6:30 לפנות בוקר, סגן בר רביב, סמ"פ תצפיתניות בבסיס רעים, התעוררה בבעתה מרעש השיגורים של סוללת כיפת ברזל שהוצבה בבסיסה ורצה מייד לחמ"ל. תוך כדי ריצה קיבלה שיחה מתצפיתניות המזהות שופל, המפרק את גדר הגבול ונכנס לארץ. היא הורתה להן לפתוח את הנצרה של מערכת ה"רואה־יורה" ולירות, ובמקביל כרזה לכולם שהתחילה פשיטה. בדרך פגשה את המח"ט שלה, אל"מ אסף חממי, ועדכנה אותו. שניהם לא ידעו שזו תהיה פגישתם האחרונה. 40 דקות מאוחר יותר חממי ז"ל כבר לא יהיה בין החיים.
דיווח: המחבלים בשער הבסיס
שלוש מחלקות של תצפיתניות, שעליהן פיקדה בר, תרגלו את תרחיש הפשיטה הזה פעמים רבות. אבל כשגם חמ"ל כרם שלום דיווח על מה שקרה היא הבינה שמדובר בפשיטה רב־מוקדית. התצפיתניות בכל הגזרות דיווחו שראו מחבלים הנמצאים בדרכם לקיבוץ. בר תפקדה על אוטומט. היא הגיעה לחמ"ל והחלה לנהל את האירוע בקור רוח ובבגרות שאינם אופייניים ל־22 שנותיה.
בשלב זה התצפיתניות כבר הבינו שחלק גדול מאמצעי האיסוף, התצפית וה"רואות־יורות" הושמדו על ידי האויב. באלה שנותרו הן המשיכו להשתמש, אך לא לאורך זמן: מפקדת המחלקה בחמ"ל כיסופים התקשרה לבר ודיווחה לה שהמחבלים הגיעו לשער הבסיס, והיא ביקשה רשות לעזוב את העמדה האחרונה בחמ"ל כדי שהיא ופקודותיה ינסו להגן על עצמן. גם מחמ"ל כרם שלום התקבל דיווח דומה. גם שם הבנות שמעו יריות וצעקות בערבית. בר פקדה עליהן לעזוב את המסכים ולהתמגן, ובמקביל וידאה שכל החיילות נמצאות בחמ"ל, לא במיגונית ולא במגורים.
במקביל, בר השמישה את האמצעים שנותרו לשליטה מרחוק והמשיכה לתפעל אותם, כדי שגם תוך כדי הפשיטה עדיין תהיה תמונת מצב. לאורך כל היום הארור ההוא היא המשיכה לזהות מחבלים, להכריז ולדווח. "המשכנו להגן על הגזרה. יש רגעים שבהם שאלתי את עצמי איך הגענו למצב הזה, אבל המשכנו לתפקד".
התצפיתניות לא היו חמושות. הן חסמו את דלתות החמ"ל במה שיש - כיסאות, ארונות ושולחנות - עד לשלב שבו הגיעו פצועים, ואז הן פתחו את הדלת והכניסו אותם פנימה. "הסברנו להן טלפונית איך מגישים עזרה ראשונה, למשל איך שמים חוסם עורקים, וכך, כשהן כבר לא היו פעילות כתצפיתניות, הן מצאו את הדרך שלהן לתרום למאמץ ולהציל חיים".
בינתיים הטלפון לא הפסיק לצלצל, והקולות בצד השני היו היסטריים. "קיבלתי טלפונים: 'בר, יש פה מחבלים', 'בר, אנחנו נמות', 'בר, תשלחי כוחות'. חששתי מאוד לגורלן. הבנתי לגמרי שיכול להיות שזהו, שעוד דקה המחבלים ייכנסו לחמ"ל, אבל נשארתי מפוקסת. יש משהו בפיקוד שמאוד מאפס אותך. זה היופי בפיקוד, שאת מבינה שהסיטואציה בידיים שלך. לפעמים האינטונציה שבה תדברי תשפיע על האופן שבו האירוע ייגמר. הסברתי להן שאני איתן על הקו, שהכוחות מגיעים והכל יהיה בסדר. ברור לי באותו רגע שזה גדול מהסיפור שלי, זה סיפור של עוטף שלם. אז שמתי הכל בצד ותפקדתי. אחרי שעברתי הרבה סימולציות למדתי שלחץ לא מוביל למקומות טובים, נשמתי נשימה ארוכה והתחלתי להרגיע את הבנות".
"הבנתי שהם ממש פה"
בשלב הזה בר כבר הבינה מה קורה, אבל עדיין לא את סדר הגודל של הטרגדיה והמחדל. היא דיווחה למח"ט, שעדיין ענה בשלב הזה, וכיוונה אותו למקומות שאליהם חשבה כי המחבלים יגיעו קודם. אל"מ חממי נסע לקיבוץ נירים ונפל שם בקרב.
"בשלב הזה הבנתי מהחמ"ל שחדרו גם אלינו לבסיס, בסדרי גודל מאוד גדולים. בחמ"ל עצמו הרגשתי מאוד מוגנת, עד שהגיעו גם אלינו פצועים ואז הבנתי שהמחבלים ממש פה. שמענו גם על עוד כוחות שנופלים בהגנה על הבסיס. ידענו היטב איך נראה מחבל נוח'בה, אבל לקראת הצהריים התחילו להיכנס בכמויות עצומות גם מחבלים שלא לבושים כמוהם, אלא כמוני וכמוך.
"בשלב זה חבר לחמ"ל כלי אווירי, מסק"ר (מסוק קרב). היה מישהו שהתפקיד שלו זה להכווין את האש, אבל התקשורת איתו היתה מסובכת מדי. קיבלתי פקודה להכווין את האש בלעדיו, כלומר לדבר ישירות עם המסק"ר. בשגרה זה לא מה שאני עושה, אבל נאלצתי לעשות את זה באותו יום".
למתן את ההיסטריה בחמ"ל
כל אותו זמן הקשר עם החמ"לים האחרים נמשך. בכל עשר דקות בר מתקשרת לוודא שכולן בסדר. את היום הזה כל החיילות שלה ישרדו. המ"פ של בר מגיעה מג'וליס כדי לסייע. זו הפעם הראשונה שהרשתה לעצמה להתפרק, אבל לא לאורך זמן, כי המציאות לא מתירה לה לעשות זאת.
"התחלנו לזהות בתצפיות אנשים שחוזרים לעזה, והכרזנו גם על זה. הבנו שיכול להיות שיש ביניהם גם חטופים. אני זוכרת שבערך ב־5 בערב תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי למה זה לא נגמר כבר, הרי עברו כמעט 12 שעות. אני דואגת לחיילות שלי, לכוחות, למתיישבים. הרבה דברים קשים עוברים לי בראש. מובן שיש היסטריה בחמ"ל, אבל מאוד השתדלנו למתן אותה".
ואז נכנס לחמ"ל אל"מ טל אשור והציג את עצמו כמפקד החטיבה הדרומית. הלב של בר נפל. היא הבינה שמשהו נורא קרה לאסף חממי.
"הגיעו אלי טלפונים היסטריים, בהתחלה מהחיילות שלי ואחר כך מחיילים מהמוצבים, כאלה שאני לא מכירה, שאני יודעת רק את השם הפרטי שלהם. דיברתי עם לוחמים מסיירות גולני ואגוז והם אמרו לי דברים מאוד קשים, שיש מחבלים על הגג, שהם הולכים למות, שהם צריכים עזרה, שאני חייבת לשלוח כוחות. הייתי חסרת אונים מול הקריאות האלה, כי ידעתי שכל מי שיכול להילחם כבר יצא להילחם, מהאזרחים הפשוטים החמושים ועד פלוגות וגדודים שהגיעו לכאן הכי מהר שהם יכלו. ברגעים כאלה, לא נעים לי להגיד, פשוט אמרתי דברים כדי ליצור תקווה אצל החייל בן ה־18 שנמצא בצד השני של הקו. אמרתי לו 'רק שתדע שאני בתצפית עילית על הבסיס, ואני רואה שזה עוד רגע נגמר, ושיש כוח בדרך אליך'. מעבר לזה לא היה הרבה מה לעשות".
"הבנות הללו הצילו חיים"
רק כשהחושך ירד העניינים החלו לחזור לשליטה. בחמ"ל רעים החלו לבדוק אילו מקומות טוהרו, ותמונת המצב החלה להתבהר. "רק ב־23:00 יצאתי החוצה בפעם הראשונה וראיתי שהכל הרוס. לא משנה כמה ניסיתי לדמיין מה אראה – זה לא היה דומה. ואז מתחיל שלב ההפנמה, והוא נמשך עד היום".
למחרת בר נסעה לחמ"ל כרם שלום והיתה עם החיילות, כדי לחזור ולאייש את התצפיות. "היו שם חיילות שארבעה שבועות לא יצאו הביתה. זה מטורף, אבל אף אחת לא חיפשה תירוצים. אז הבנתי שאין תפקיד כזה ואין בנות כאלה. אי אפשר לזוז מטר בגזרה בלי תצפיתניות, בטח ובטח בימים הראשונים כשעוד היו מחבלים בארץ.
"אני מכירה כמה אירועים שבהם התצפיתניות הצילו חיים. היו בנות שהתעקשו להישאר בחמ"לים ולא לעזוב את המוצב, מתוך שליחות אמיתית וחיבור אמיתי לגזרה. הן נשארו מחויבות גם במצבי קיצון כאלה, פשוט לא ראו בעיניים. כן, היה להן קשה מאוד, הרבה מהחברים שלהן לא שרדו, אבל אם הן היו קמות והולכות אז בשביל מה החברים שלהן נפלו? הרבה מהן נשארו כדי שהמוות של החברים והחברות שלהן לא יהיה לחינם.
"אני לא רוצה לשכוח את היום הזה. זה נשמע קצת הזוי, אבל אני בהכרת תודה שהיום הזה נפל על המשמרת שלי, לא הייתי בוחרת להיות בשום מקום אחר. זאת הארץ שלנו וזה הגורל שלנו, ואני סומכת על עצמי וזה מרגיע אותי שאני פיקדתי על כל זה. בעיניי, אירוע כזה בשירות הצבאי זה ההארד־קור של להיות ישראלי, אתה זוכר למה אתה פה בכלל. כל קושי מתגמד מול דבר כזה. אני משתחררת השבוע וטסה לתאילנד, כי עכשיו אני צריכה רגע לעצמי. אבל ברגע שיקראו לי – אחזור. וכשאחזור אעבור לגור בעוטף עזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו