מלחמה. ערב פסח, חג החירות, ישראל מוצאת את עצמה כבולה מתמיד. כבולה למערכה מורכבת בעזה שמטרותיה רחוקות מהשגה, כבולה למערכה מורכבת בצפון שסופה לא נראה באופק, כבולה למערכה בינלאומית על לגיטימציה, והחל מהשבוע כבולה גם לחשבון פתוח עם איראן שעלול להפוך למלחמה אזורית, ואף עולמית.
אסור לקנא בצמרת המדינית־ביטחונית שצריכה לנהל את כל המערכות האלה במקביל, בניסיון למקסם הישגים ולמזער סיכונים. מותר וצריך לתהות בנוגע לשיקולים של מקבלי ההחלטות. כמה פוליטיקה נכנסת פנימה, וכמה שיקולי הישרדות אישית וניסיון לתקן את הנזק הנורא שגרמו בחדלונם ב־7 באוקטובר. מי שחושב שכל אלה נותרים מחוץ לחדר, לא חי כאן. הם נוכחים תמיד, לעיתים במינונים מרתיחי דם.
הדברים האלה נכתבים משום שישראל נמצאת עתה באחת משעותיה הקריטיות ביותר. היא צריכה להגיב באיראן, אבל היא גם צריכה לבחור באיזה אופן, כשעל הפרק עומדת הצעה חסרת תקדים לכונן קואליציה מערבית־ערבית שתשנה את פני האזור לעד. במשך שנים זה היה החלום הרטוב של ישראל. עכשיו הוא בהישג יד: דרוש רק להחליט להגיד "כן" לאמריקנים. מנגד, עומדות מפלגות הימין הקיצוני. עתיד המדינה מול שרידות הממשלה - זו הבחירה.
נבטים. הפעם האחרונה שבה בסיס של חיל האוויר עמד תחת מתקפת טילים ישירה היתה במלחמת יום כיפור. החוויות של מי ששירתו אז בבסיס רמת דוד הפכו לחלק ממורשת הקרב של החיל, וגם לתזכורת קבועה לכך שבכל מלחמה גדולה, האויב קודם כל ינסה לקחת מישראל את היתרון האסטרטגי המוחלט שלה - חיל האוויר - לפני שהוא תוקף יעדים נוספים. זה בדיוק מה שעשתה ישראל במהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים. זה גם מה שאפשר את הניצחון הסוחף והמהיר בהמשכה.
תיעוד מפגיעת טיל איראני בתשתית בנייה בבסיס נבטים | דובר צה"ל
כניסתם של טילים מדויקים למערכה האיצה את המוכנות של חיל האוויר לאפשרות של מתקפה על בסיסיו. היה ברור שבכל מתאר חיל האוויר יחטוף ראשון, בניסיון לפגוע בכמה שיותר מטוסים, וגם במסלולי טיסה ובכל מה שמאפשר את העליונות האווירית של החיל ושל ישראל. כבר שנים מתורגלים תרחישים שונים - החל מפינוי משפחות וחיילים פחות חיוניים ועד לפינוי מטוסים, ובמקביל שיקום והשמשה מהירים של נכסים שנפגעו.
התרגולים האלה הפכו השבוע למציאות כשבסיס נבטים הותקף בטילים מאיראן. הציפייה המוקדמת למתקפה, וההבנה שהאיראנים יתקפו בסיסי צבא ולא מתקנים אזרחיים, מיקדו את ההכנות בבסיסי חיל האוויר. נבטים (בח"א 28) היה, מטבע הדברים, המרכזי שביניהם, גם משום שהוא הבסיס הגדול ביותר של החיל וגם משום שמרוכזים בו נכסים חיוניים רבים: טייסות F-35 וטייסות F-16I, טייסות תובלה ומודיעין, ואפילו מכ"ם אמריקני מתקדם שמעניק לישראל עומק משמעותי באיתור איומים.
איראן שיגרה לישראל כ־350 כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים שנשאו כ־60 טונות של חומרי נפץ. כל הכטב"מים וטילי השיוט יורטו בטרם הגיעו לשטח ישראל. כשליש יורטו בידי מטוסים וסוללות טילים של צבא ארה"ב, בריטניה וירדן, והשאר בידי מטוסים ומסוקים של חיל האוויר. גם הרוב המכריע של הטילים יורט (היו כמה שנפלו בדרך בשל תקלות), אבל ממידע שפורסם בארה"ב עולה שתשעה טילים נפלו בשטח ישראל, מהם ארבעה בשטח בסיס נבטים.
בצה"ל מיהרו לטעון כי הנזק שנגרם לבסיס זניח, וכי בשום שלב לא נפגע תפקודו. החלק השני של המשפט נכון וחשוב, אבל החלק הראשון בהיר פחות. מאחר שמדובר בטילים שנשאו ראשי נפץ קרביים של 500 ק"ג כל אחד, אפשר להניח שהנזק שנגרם היה משמעותי. בצה"ל סירבו לפרט מהו, והרמטכ"ל אף מיהר להתייצב בנבטים כדי להראות שהבסיס מתפקד כרגיל.
מפקד נבטים, תא"ל יותם סיגלר, מודה שזה היה שבוע מאתגר. "נערכנו אליו בצורה מאוד רחבה. פירקנו כל רכיב שיש בבסיס כדי לוודא שאנחנו מגינים הכי טוב על האנשים ועל הציוד, וכדי לעבוד בצורה מסודרת מול מערך ההגנה האווירית, כדי שניתן את ההגנה הכי טובה שאפשר. במקביל גם היינו צריכים להפיל כטב"מים וטילי שיוט, כדי שלא יחצו לתוך ישראל. לנהל את שני הדברים האלה ביחד, בהגנה ובהתקפה, זו אופרציה מורכבת מאוד, אף שבזמן אמת הכל הרגיש מסונכרן - והתוצאות מדברות בעד עצמן".
שאלתי אותו איך היתה התחושה לשבת בבסיס, להסתכל במכ"ם ולראות את הטילים מגיעים אליו - אלה שיורטו לבסוף, ובעיקר אלה שלא. הוא הודה שזו היה תחושה שונה מכל מה שהכיר בעבר. "תהיתי איך האנשים יתפקדו. עסקנו בזה הרבה מראש כדי שהם יפעלו לפי סדר פעולות ברור, במטרה שזה ינסוך בהם ביטחון. בזמן אמת הסתכלתי עליהם, והתרשמתי מאוד. אני מאוד גאה בהם".
תא"ל סיגלר: "זו לא הפעם הראשונה שהפלנו כטב"ם או טיל שיוט, אבל הפעם זה היה נחיל. היה מדהים לראות את כמות האיומים שמגיעה בו בזמן. אני לא היסטוריון צבאי, אבל לא בטוח שיש אח ורע לדבר הזה. הייתי על הקרקע והסתכלתי על התמונה האווירית, זה היה מופע זיקוקים מטורף"
הוא עצמו האמין שיהיה בסדר. "לא בגלל האמירה ש'יהיה בסדר', אלא כי באמת עשינו הכל הכי טוב שאנחנו יודעים לעשות. היתה ציפייה דרוכה. זה היה מאני־טיים שחבל על הזמן. הכל כל כך מוחשי כשאתה רואה שזה מגיע, ובסוף אלה כמה שניות מאוד קובעות. מובן שהיו לחץ ודריכות ומתח, יש פה ציוד ואנשים שאני אחראי עליהם, וזאת הפעם הראשונה שטילים מאיראן מגיעים לשטח ישראל, שזה בוודאי לא שמחה גדולה. זה ממש מטריד".
בתוך זמן קצר מרגע הפגיעה הם הבינו את התוצאות, ומייד המשיכו הלאה. "הבסיס לא עצר לרגע, גם אחרי פגיעת הטילים. למרות הגודל והמשקל שלהם, הפגיעה היתה קטנה. כמה שעות אחר כך כבר המריאו מפה מטוסים לתקוף בעזה".
הוא מפנה זרקור אל מטוסי ה־F-35, היתרון והעוצמה הכי גדולים של חיל האוויר. "בתסריט כזה הם קריטיים, משום שהם מביאים יתרון מאוד משמעותי בבניית תמונת הקרב וההבנה איפה נמצאים כל הכלים התוקפים, ולכן מראש לא היה סיכוי שהם יהיו על הקרקע בלילה כזה. מטוס כזה אתה רוצה כל הזמן באוויר, כדי ששום טיל שיוט או כטב"ם לא יצליח לחדור אותנו".
שאלתי אותו מה אמרו הטייסים שחזרו ממשימות היירוט. הוא חילק את התשובה לשניים. החוויה הטקטית, אמר, היתה דומה מאוד לאימונים. "כשחיל האוויר נערך למתאר כזה, הוא עושה את זה בצורה מאוד סדורה, עם אימונים ומודלים. מנגד, הם בחיים לא נתקלו בכמות כזאת של איומים שמגיעים בו בזמן. זו לא הפעם הראשונה שבה הפלנו כטב"ם או טיל שיוט, אבל הפעם זה היה נחיל.
היה מדהים לראות את כמות האיומים שמגיעה בה בעת למקום אחד. אני לא היסטוריון צבאי, אבל אני לא בטוח שיש אח ורע לדבר הזה. אני הייתי על הקרקע, הסתכלתי על התמונה האווירית וראיתי את כלי הטיס שלנו, וזה היה מאוד עוצמתי. זה היה מופע זיקוקים מטורף באוויר, שהכניס את הצוותים ל'מוד' מאוד ברור שהם מגינים על המדינה שלנו".
החלק השני הוא החוויה הרגשית. "זה היה מטלטל. אף אחד לא חווה דבר כזה. לא הוותיקים ולא הצעירים, שמצאו את עצמם באחת מגיחות היירוט הראשונות שלהם מתמודדים עם כזה מתאר. הם חזרו מאוד נרגשים".
לבסיס שלו, ובעיקר לטייסות שבו, יהיה חלק משמעותי גם בתקיפת התגובה שצפויה באיראן. כבר שנים רבות זה עומד באוויר, אבל עכשיו, אחרי התקיפה האיראנית השבוע, זה הפך למציאות. "כל עוד תקיפה באיראן היתה תיאורטית, היה קשה יותר להחזיק מוכנות משמעותית אצל האנשים. עכשיו זה מוחשי, זה כאן ועכשיו ומעבר לפינה, וזה מובן וברור לכולם ואנחנו עוסקים בזה. זה מה שיושב לצוותי האוויר בראש.
"F-35 יטוס לאיראן, זה ברור, אבל לפני איראן אנחנו צריכים לדעת לקום ב־2:00 בלילה, לטוס לעזה, ולזרוק פצצות 100 מטר מכוח שלנו בזמן הכי קצר שאפשר. ואם נצטרך להיכנס למלחמה גם בזירה הצפונית - אותו הדבר. הם צריכים להיות מוכנים לזה. אנחנו במלחמה רב־זירתית, וחשוב לי מאוד שהם יהיו עם הרגליים על הקרקע".
בוגדים. ביום שלישי נערכה באשקלון הוועידה השנתית של "ישראל היום". ההחלטה לקיים את האירוע דווקא בדרום היתה תוצאה טבעית של המלחמה: ההבנה שהתיקון של כל מה שכשל חייב להתחיל מהמקום שבו הכל כשל, ובקרב אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר על הכשל.
לכנס הוזמנו דוברים מכל קצות הקשת הפוליטית, וגם מומחים בתחומים המרכזיים האחרים לחיינו - ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה. המטרה היתה לנסות להבין את הכשל, ובעיקר לחפש דרך לצמוח ממנו לעתיד טוב יותר. היה ברור שחלק מהדוברים ומהדברים יעוררו אמוציות - גם זה חלק מחיינו כאן מאז 7 באוקטובר.
כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' עלה לראיון עם כתבנו הפוליטי יהודה שלזינגר, פרצה באולם מהומה. קבוצה של מוחים מקרב מפוני הקיבוצים בדרום הטיחה בו האשמות על חלקו בממשלת המחדל, על אחריותו לתקציב המדינה המעוות, ועל העובדה שהוא שולח חיילים להיהרג בעזה בעוד בנו־שלו מוגן בישיבה. שלזינגר ביקש להרגיע, ואחר כך גם אפשר למוחים לשאול. סמוטריץ' ניסה לענות, ומשלא הצליח - עזב את הבמה בזעם.
הראיון שפוצץ הלהיט את הרוחות. המוחים הותקפו מילולית בידי אחרים בקהל, מתומכי סמוטריץ'. אחד מהם צעק לעבר אחד מהמפונים את המילה "בוגד". בשלב הזה התערבתי, בתור מנחה הכנס, והבהרתי שאף אחד לא יאמר בנוכחותי את המילה "בוגד" לאף ישראלי אחר. לא בכנס, לא בטלוויזיה ולא בשום מקור אחר. הדובר המשיך לצעוק, ולאחר שביקשתי להוציא אותו מהאולם - הוא נרגע והתנצל בפני המוחים.
בישראל שאחרי החקיקה המשפטית והמחאה והמלחמה וחוסר קבלת האחריות, אי אפשר עוד לקיים שיח. זה חבל, כי סמוטריץ', למשל, צריך לתת תשובות לכמה שאלות בוערות וחשובות. לדוגמה, על כך שסבר לאורך השנים שחובה לחזק את חמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית
האירוע (שצולם) הועלה מאוחר יותר לרשתות החברתיות. כמה פעילי מחאה שסברו שהקריאות "בוגד" הופנו נגד סמוטריץ' תקפו אותי על כך שהגנתי על שר האוצר. מילא חוסר הבנתם על מה שקרה שם, והאוטומט שבו הם תוקפים בגסות. גם כבודי ממש לא חשוב, כתבו עלי דברים גרועים מאלה. מצער היה לגלות שוב שהאלימות המילולית משותפת לשני הצדדים, שמנסרים בלהט את הענף המשותף לכולנו.
המילה "בוגד" היתה בשימוש נרחב עד 4 בנובמבר 1995. לרוע המזל, היא לא יצאה אז מהלקסיקון. אהוד ברק הוכתר כבוגד כשניהל מו"מ מדיני עם הפלשתינים, אריאל שרון היה בוגד כשהורה על ההתנתקות מעזה (שהובילה גם למעצרו ולחקירתו בשב"כ של אחד, בצלאל סמוטריץ', בחשד שתכנן להצית מאות ליטרים של דלק בנתיבי איילון), על אהוד אולמרט נטען שהוא בוגד משלל סיבות, ובאחרונה הוצמד התואר הזה גם לבנימין נתניהו. אה, כן, ושכחתי את נפתלי בנט ש"בגד" בבוחריו, ואת יאיר לפיד, ואת בני גנץ, ואת כל ראשי מערכת הביטחון, ואפילו את הטייסים שהשתתפו במחאה, שהיו בוגדים לטעמם של רבים (ח"כ ניסים ואטורי הזדרז אז להזכיר לכולנו מה עושים עם בוגדים). גם סמוטריץ' עצמו הוא משיאני העולם במוסר כפול: בזמן כהונתה של ממשלת בנט־לפיד הוא צוטט כשאמר "מי שתומך בממשלה - לא צריך להכניס אותו לבית כנסת".
בישראל 2024 שאחרי החקיקה המשפטית והמחאה והמלחמה וחוסר הנשיאה באחריות מצד האחראים, אי אפשר עוד לקיים שיח. זה חבל, כי סמוטריץ', למשל, צריך לתת תשובות לכמה שאלות בוערות וחשובות ממש. לדוגמה, על כך שסבר לאורך השנים שחובה לחזק את חמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, כלומר תמך במימונו ובשימונו של הארגון שקם עלינו. או על התנגדותו לכל הסדר בעזה, כלומר לשליחתם של מיטב חיילינו להיהרג שם לנצח. או על הגירעון העצום, והתקציבים הקואליציוניים, והמימון השופע לחרדים אף שהם משתמטים משירות. ויש עוד.
העובדה שלא נותנים לסמוטריץ' לדבר משחררת אותו מהצורך לענות ומאפשרת לו להמשיך בדרכו. גם ככה מדובר בפחדן לא קטן: השבוע, למשל, הוא ברח מראיון ברדיו 103 אחרי שבן כספית הקשה עליו בשאלה שהיתה נוחה לו פחות. בדרך הוא מטיח תמיד - כמו שעשה בכנס באשקלון - שמי שתוקפים אותו משתייכים לקומץ קיצוני. משעשע לשמוע את זה ממי שמגרד את הסקרים מלמטה וזוכה לציונים מחפירים על תפקודו מצד רוב הציבור.
לזכותו של סמוטריץ' ייאמר שהוא לא הפחדן הכי גדול בממשלה. מעליו, כתמיד, ניצב בנימין נתניהו, האיש שבורח בעקביות מראיונות (אלא אם מדובר בתחנת טלוויזיה אמריקנית). 196 ימים לתוך המלחמה, נתניהו עדיין לא קיבל אחריות, ועדיין לא מתייצב לראיון אמיתי, סדור, שלא בקרקס למצלמות של מסיבות העיתונאים. נוח לו שהכותרות עוסקות במריבות ובבוגדים, ולא, נניח, בכישלון הקולוסאלי של ממשלתו בכל חזית וזירה אפשריות.
הבהרה. לפני שבועות אחדים תקפתי כאן את השר איתמר בן גביר, ששיקר כשטען שאוהדי הפועל תל אביב שרו נגד חיילי צה"ל. כתבתי שאוהדי קבוצתו האהודה, בית"ר ירושלים, שרו בדרבי האחרון בגנותו של הירש גולדברג פולין, אוהד היריבה עירונית, שנחטף לעזה ממסיבת הטבע כשידו קטועה.
שמעתי את הדברים מחבר, אוהד הפועל, אך לאחר הפרסום פנה אלי דובר בית"ר ירושלים, אסף נחום, וטען שהם לא קרו מעולם. בית"ר, כך אמר, שרבים מאוהדיה נהרגו בשבת השחורה ובמלחמה, תומכת בחטופים ואף קיימה טקס לזכר אוהדי היריבה העירונית שנפלו, כחלק מפעילות קהילתית ענפה שהיא מקיימת בחודשים האחרונים.
אהדת ספורט מולידה אמוציות, שמתועלות לעיתים קרובות לשירים ולביטויים פחות מוצלחים נגד היריבות. אוהדיה של אף קבוצה לא חפים מכך, אם כי סברתי שבעקבות המלחמה חובה על כולם למתוח קו ברור בין מה שמותר ואסור לומר. זה נכון לגבי הפועל תל אביב, שאני אוהד, וגם לגבי הקבוצות האחרות, שכולן שילמו מחיר כבד במלחמה.
ואשר לשיר המדובר - לא נכחתי במשחק, ולכן אני סומך את ידי על דבריו של נחום ומתנצל בפני מי שנפגע מהדברים. בטוחני שבית"ר תמשיך לעמוד על הקווים האדומים האלה של מותר ואסור גם בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו