קושרת מילים לדימוי: המסע של יסמין קיני בין סמטאות השירה

יסמין קיני אומרת שסרטי שירה הם הז׳אנר הקולנועי האהוב עליה. כיוצרת בעלת רקורד עשיר הכולל עשייה קולנועית וטלוויזיונית מגוונת, מפתיע לגלות עד כמה היא נמשכת ליצירות הקצרות הללו, המחייבות למצוא דרך לגשר על התהום שפעורה, לכאורה, בין המילוליות המהוקצעת של השיר, לבין הוויזואליה, הדימוי המצולם. וקיני כמובן אינה היחידה.

כבר יותר מעשור היא אוצרת את רצועת ״סרטים בעקבות משוררים״ בפסטיבל הסרטים ״אפוס״ (שיתקיים זו השנה ה־15 ברציפות בתל אביב, והפעם בין 23-27 באפריל). השנה, הסרטים נבחרו מתוך מבחר גדול של יצירות שנוצרו ממש לאחרונה, ולכן רבים מהם נוגעים בהתרחשויות וברגשות ״המציפים את מי שחי כאן, מאז 7 באוקטובר".

כך, באחד הסרטים המסקרנים ברצועה, ״חדר הכתיבה של המשורר״, נראה המשורר ניר שטראוס במופע חי, מחבר שירים בזמן אמת מתוך האינטראקציה עם הקהל שנכנס לחדרו. אחד מאורחיו אומר, ״שירה היא אסקפיזם בתקופה הזו״. קיני אינה משוכנעת באמירה הזו, ומצפייה ב־13 הסרטונים שערכה, מצאתי רק אחד שהוא אסקפיסטי במובהק, סרטו של גילי דנון ״משוררים הולכים מכות״, המוביל שני משוררים מערב קריאת שירה במועדון תל אביב לדו קרב בלב היער, שמוכרע לבסוף על ידי הופעתו הפתאומית של חיים נחמן ביאליק.

״רגע בעשב״ של דנה גולדברג, לעומת זאת, מציג מילות אהבה רגישות ושבריריות של אם לבנה, שלא ברור לגמרי אם הוא ישן או כבר איננו; ״שתיקת המתבוננים״ של מיכה אמיתי מציע שילוב בין חומרים דוקומנטריים לחומרים כמעט תיאטרליים, שמתוכו עולה זעקתם של הלומי קרב, פצועי הנפש שהמדינה נטשה; לילי רתוק משלבת ב״לשם אני הולכת״ פרפורמנס באווירה מסתורית, בטבע אפלולי, עם שיר קינה של המשוררת הברזילאית קלריס ליספקטור; יובל אמיר מציג ב״אני את״ סיפור על מי שאינו מצליח לצאת מחדרו; וב״בית״, שירי פרייס ערכה מחדש – בעקבות האסון - עבודת וידאו שצולמה לפני שלוש שנים בכפר עזה, ועתה היא ספוגה באבל.

אמנות התמצות

קיני, תסריטאית ובימאית, ביימה לאורך הקריירה מגוון רחב של סרטים וסדרות תיעודיות שעוסקות בנושאי עומק חברתיים. בין השאר היא יצרה את ״לאן את נוסעת״, המתעד את מסעם של המוזיקאי יעקב גלעד ואמו שורדת השואה הלינה בירנבאום לפולין, את הסדרה ״מצב נפשי״, שהציגה סיפורים של מתמודדי נפש וזיכתה אותה בפרס האקדמיה לסדרה התיעודית, את ״ארץ לבנה״, שעוסקת בגזענות הגלויה והסמויה שבה נתקלים יוצאי אתיופיה בישראל (סדרה שהיתה מועמדת לארבעה פרסי אקדמיה) ואת ״מבצע ילד״, שעקב אחר ארבע נשים במהלך טיפולי פוריות.

העובדה שהיא בחרה ליצור סרטים קצרים שבליבם שירי משוררים, אינה מובנת מאליה. ״לפני כמעט 15 שנה, מי שהיה אז בן זוגי, עידו יואב, עמד להוציא ספר שירה חדש", היא מספרת. "חשבנו איך אפשר להבדיל את הספר שלו מכל הספרים האחרים שיצאו אז, בתקופה שבה שירה היתה עדיין מאוד מרכזית. חשבתי לקחת את הטקסטים שלו ולעשות מהם סרטים, בלי שידעתי שיש ז׳אנר כזה, ועולם שלם שעוסק בזה. מבחינתי, עשיתי את מה שאני יודעת לעשות. לקחתי שירים שמאוד התחברתי אליהם, ויצרתי מהם שלושה סרטים".

"הייתי מוצפת בדימויים של סבתא־אמא־נכדה, ועד שלא מצאתי את השיר המתאים, הרגשתי שלא מצאתי לדימויים האלה בית"

בנקודה הזו, סיפורה של קיני מצטלב עם סיפורה של מאיה ז״ק, אמנית פלסטית שמציגה השנה בפסטיבל את אחד הסרטים היפים ביותר, ״התבשרות״, שבו היא מפרקת ומשחזרת שיר שאמה המנוחה נהגה לדקלם בילדותה לפני השינה, ומנסה להילחם בעזרתו באיום השכחה של זכר האם. קיני מספרת שכשיצאה לדרך עם הפרויקט, אז, לפני יותר מעשור, היא פגשה את ז״ק והראתה לה את הסרטים. ״אני באה בעיקר מיצירה דוקומנטרית״, מסבירה קיני, ״ורציתי לשמוע את דעתה של מי שנמצאת בעולם האמנות. מאיה המליצה שאשלח אותם לפסטיבל 'זברה' (Zebra), פסטיבל סרטי השירה הגדול שמתקיים בברלין, וכך למדתי שיש שם למה שאני עושה, וזו היתה ראשית הרומן הגדול שלי עם הז׳אנר".

אחרי שהסרטונים הראשונים שלה התקבלו לפסטיבל הגרמני (ואחריו לפסטיבל נוסף בארה"ב, ומשם גם החלו לגרוף פרסים), קיני המשיכה ליצור. בין השאר יצרה שלושה סרטים על פי שיריה של חדוה הרכבי (בכיכובה של רננה רז), הציגה במוזיאון לאמנות מודרנית בטביליסי, גאורגיה, שימשה שופטת בפסטיבל ״זברה״, הציגה סרטי שירה ישראלים בפסטיבל בוויימאר, גרמניה, וייסדה את הרצועה ב״אפוס״.

איך את בוחרת את השירים שמהם את יוצרת? חייבים להיות בהם דימויים ויזואליים ברורים?

״לא תמיד. את השירים של הרכבי בחרתי כי אני מאוד מתחברת לשירה שלה, ויש בה משהו דיבורי. זו היתה בחירה מודעת מאוד, אבל לפעמים היא מתרחשת אחרת: אני מתחילה מדימוי שיש לי בראש ואני מחפשת טקסט, שיר שיתאים לדימוי הזה. הסרט שבו השיר מתחיל ב'ציירי לי', נולד מתמונה שבה אני מצולמת כילדה בין אמא שלי לסבתא שלי. אני זוכרת את הסיטואציה כטעונה במתח בין שתיהן, ואני זו שמחברת ביניהן. הייתי מוצפת בדימויים של סבתא-אמא-נכדה, כמו מחשבה טורדנית, ועד שלא מצאתי את השיר המתאים, הרגשתי שלא מצאתי לדימויים האלה בית".
אורך הסרטים מעניין, רובם קצרים מאוד.

״באופן רשמי אין מגבלת אורך, אבל אני מוצאת שסרטים שאורכם יותר מעשר דקות הם מעייפים. היופי של שירה הוא בצמצום, ולכן אני חושבת שגם סרטי שירה נכון שיהיו מצומצמים. מצד שני, נתקלתי גם בסרטי שירה ארוכים מצוינים, כמו סרטו של ניר שטראוס, שתיעד פעולה אמנותית מדהימה ממש, מפגש אינטימי עם קהל שבא לצפות בו כותב. בשביל אנשים ששירה היא החיים שלהם, יש בזה משהו שפותח את חדרי הלב, במיוחד בתקופה כזו. שאלתי בעדינות אם הוא יסכים לקצר, כי הרגשתי שלהקרנה על מסך קולנוע יש משך אחר מזה שמתאפשר לצופים שמגיעים למפגש ממש עם המשורר".

מחשבות על שירה

החיבור בין המילים לדימויים מאפשר עומק אחר מאשר בקריאת השיר לבדה. ועדיין, אומרת קיני, "לא כל המשוררים מתים על הדבר הזה".

מי התלונן?

״מאיר ויזלטיר, למשל, אחד המשוררים האהובים עלי ביותר, לא אהב את הרעיון שעשו סרטים משיריו, ואמר שבעיניו שיר נועד לקריאה, ושאין צורך להפוך אותו למשהו שהוא לא. אני מכבדת את זה, אבל גם חושבת שאחרי שיוצר מוציא את יצירתו לעולם, כבר אין לו שליטה על מה שאחרים עושים בה. בצרפת, למשל, בוחרים כל שנה משורר אחר, וכל בתי הספר לאנימציה במדינה, ויש כאלה הרבה, מוזמנים להגיש הצעות לסרטים בעקבות שיריו. כל שנה נולדים ככה כשלושים סרטי אנימציה בעקבות שירה".

ואיך משתלבת כאן האמירה על האסקפיזם? האם שירה אינה פועלת בדיוק בצורה הפוכה - מחברת למציאות, לרגשות, לפחדים, נותנת צורה לרגשות שלא ידענו להגדיר?

״אמנות, וזה כולל גם את השירה והקולנוע שנוצר בעקבותיה, מאפשרת מבט־על שמתרחק לרגע מן המדמנה הזו של עצב ומוות שאנחנו שרויים בה, ונותן לנשום, ולהפוך את מה שאנחנו מרגישים לדימוי, כדי שנוכל להמשיך לחיות וליצור. אני שקועה בימים אלה בשני סרטים תיעודיים בעקבות 7 באוקטובר, שבהם אני מלווה משפחה מכפר עזה ומשפחה מבארי. לכן אני כל כך מתרגשת מהשירים שלוקחים חלק ברצועה שלי, שנוגעים בדברים בצורה אחרת, הרבה פחות ישירה והרבה יותר רכה ומעובדת".