ההסכם ייחתם, אבל אסור למערב למהר מדי

למרות מספר רב של התבטאויות פומביות בין ארה"ב לאיראן על שיחות הגרעין בדמות מי ימצמץ ראשון, המעצמות חזרו לווינה כדי להתקדם לעבר סדר עולמי חדש־ישן.

לפי הסדר הזה, אשר קורם עור וגידים עוד מהשבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ה־46 של ארה"ב, איראן שבה להיות במרכז הבמה לאחר ארבע שנים של בידוד בינלאומי ביוזמת ממשל טראמפ. מנגד, בעלות בריתה ה"טבעיות" משלמות את המחיר עם סעודיה - וישראל בראש.

בטהרן ניצלו טוב את הזמן, הריחו חולשה בבית הלבן והקשיחו עמדות, תוך הבטחה שהם לא ינהלו משא ומתן עם אמריקה עד שהאחרונה לא תסיר את כל הסנקציות מעליה - כך פסק המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמינאי.

אז איך יורדים מן העץ ומנהלים משא ומתן עם "השטן הגדול"? בעולם הדיפלומטי התחכום הוא מוצר רב־ערך, כאשר מעוניינים בנטרול התבטאויות מחייבות קודמות. האיראנים הם אלופי העולם בניהול שיחות ומצטיינים במיוחד בסנוור המערב. הפתרון המסתמן די פשוט, כי כולם מעוניינים להגיע לאותו יעד.

לכן אנשי המשלחת האמריקנית, שבראשה עומד רוב מאלי, איש אובאמה ואחד מאדריכלי ההסכם הקודם, לא יפגשו את מקביליהם האיראנים באופן ישיר, אלא ישהו בחדרים נפרדים במלון "גראנד הוטל וין", כאשר האירופאים יגשרו בדילוגים בין הצדדים. הסוף ידוע מראש, הוא אמנם עוד ייקח זמן אבל יגיע, כי הפקידים הם אותם פקידים והמנגינה אותה מנגינה: העטים יישלפו באוויר בידי פקידי ממשל בדרג כזה או אחר, ייתכן אפילו במעמד שרי חוץ, ויניחו את חתימותיהם על דפים רשמיים בתוך מחברות מרופדות בעור. לאחר מכן יגיע שלב ה"פוטו־אופ", התמונה הקבוצתית המיוחלת, המלווה בחיוכים מזויפים.

שיקול אחר שצריך להביא בחשבון הוא הבחירות לנשיאות איראן ב־18 ביוני, ולכן אף שההסכם כנראה יגיע, אסור למערב למהר יותר מדי. לחולשה יש מחיר והיא מורגשת עד טהרן, משם ייצא אולי עוד מיני־אחמדינג'אד.

גורם נוסף וחשוב מכל, שרבים נוטים לשכוח, הוא שכך או אחרת, תוקפו של ההסכם מ־2015 יפוג ב־2025. עד אז, אלוהים גדול.