הזירה הלשונית: מה זו נאמנות?

צילום: מארק ישראל סלם // מירי רגב

הדיון הסוער בסוגיית חוק "נאמנות בתרבות" מפנה את הזרקור לשאלת המפתח: מה זו נאמנות? האם מדובר במילה טובה או רעה? למה בעצם היא מכוונת?

נאמנות היא מילה ימי-ביניים, הרחבה מושגית של שם התואר התנכי 'נאמן'. 'נאמן' מופיעה 44 פעמים בתנ"ך, ומשמעותה בכמה מקרים יציב, ובאחרים מהימן. אדם נאמן הוא אפוא מי שניתן לסמוך עליו, ובכך הוא קשור למילים רבות אחרות מהשורש אמ"ן: אמונה, אמת, אמינות ואחרות.

מה אירע למילה היפה הזו שהיא מעוררת נוגדנים? המפתח נעוץ באחד הפסוקים בספר משלי "ציר נאמן לשולחיו". כלומר, ה'נאמן' תמיד נאמן למישהו או למשהו. ומה אם 'השולח' אינו איש מוסרי וכוונותיו רעות? השאלה נודדת אם כן מ'הנאמן' לשאלה 'למה או למי הוא נאמן'. לכן נוצרו בעברית, בעקבות שפות אחרות, כמה ביטויים שאינם נוטים חסד לנאמנות, ובראשם "נאמן ככלב" וכן "נאמנות כלבית". כך ביידיש: געטריי ווי אַ הונט, כן באנגלית, בגרמנית, בצרפתית וברוסית. 'נאמנות עיוורת' היא התמסרות מוחלטת לאדם אחר או לרעיון. וכך יש לנו מי שנאמן לשלטון, מי שנאמן למדינה, ומי שנאמן לאמת הפנימית שלו.

הקונפליקט בין 'נאמנות' לבין תרבות' מזכיר מילה אחרת הנקשרת לשורש אמ"ן: אומנות, הקשורה לסוגיית החוק. אומנות כפופה לאמת פנימית, בעוד הנאמנות הנדרשת בחוק כפופה לאמת חיצונית, לאדם אחר, למוסד, ובמקרה הגרוע, לבעל תפקיד הממונה על תקציבים. מי שמפקיע את האמת הפנימית, או את הנאמנות של יוצר לאמת שלו ולאמונותיו, פוגע בציפור נפשה של היצירה.

מי שמפקיע את האמת הפנימית, או את הנאמנות של יוצר לאמת שלו ולאמונותיו, פוגע בציפור נפשה של היצירה. מירי רגב // צילום: מארק ישראל סלם

גבירתי ראשת העיר

בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות התלקח שוב הוויכוח האם יש לומר "ראש עיר" לנבחרת אישה, או "ראשת עיר" בתקנת האקדמיה. אבשלום קור הבהיר שהנחה את השדרים בגל"ץ לומר "ראש עיר", וגם בידיעות אחרונות יצאו בכותרות בנוסח "גבירתי ראש העיר". הנימוק החוזר נגד "ראשה" הוא ש"ראש" הוא איבר בגוף, ועל כן אין לקבוע לו צורה נקבית. שם התואר "ראשה" המופיעה בתנ"ך על פי דעה זו אינה רלוונטי, כיוון ש'ראש' הוא שם עצם בעוד 'ראשה' הוא שם תואר.

הטיעון, יש לומר, אינו עומד במבחן. 'ראש' היא מילה רבת משמעויות, פוליסמיה בלשון הבלשנים. המקור הוא אכן איבר בגוף, אבל המילה הרחיבה את משמעותה, בין היתר, וכבר במקורות, למשמעות בעל תפקיד, מנהיג, וזאת כבר בעשרות הופעות בתנ"ך, כגון "ונשוא פנים הוא הראש" (ישעיהו), "ראש המטה" בבראשית, ובהמשך 'ראש הקהל' ו'ראש הממשלה' בלשון ימי הביניים, וכך עד ימינו. התביעה להעניק צורה נקבית לבעל תפקיד נולדה מן השיח הפמיניסטי והתקבלה, ומאז יש לנו מנכ"לית, יושבת ראש, נשיאת בית המשפט ואפילו אלופה אחת. 'ראש' במשמעות תפקיד זכתה בדין ובהיגיון לצורה נקבית, להשלמת התמונה. ואגב, 'ראשה' שבתנ"ך אמנם אינו שם עצם, אבל הצורה הזו מעידה שאין כל בעיה להעניק ל'ראש' צורה נקבית.

לראשת העיר יש ראש על הכתפיים. עליזה בלוך // צילום: אורן בן חקון

טליתא קומי, את אדם אינטליגנטי

בהוצאת הקיבוץ המאוחד יצאה לאור אסופה של שירים נבחרים מאת נתן זך, בעריכת נסים קלדרון. זך הוא משורר מגוון גם בהיבט הפואטי וגם בהיבט הלשוני, והאסופה מעניקה מסע מענג לאורך יצירתו. בזירה הלשונית זך אינו עוסק (כמעט) בחידושי מילים, בניגוד לכמה מעמיתיו. שני סימני היכר לשוניים שלו ראויים לתשומת לב. האחד הוא ההתייחסות החוזרת ונשנית של זך, משורר חילוני לכל דבר, בפסוקי תנ"ך ומקורות מסורתיים מאוחרים יותר.

"הדרך המיוחדת/ האופיינית לפלא/ בה לא יתקון המעוות". בעקבות קהלת.

"כחול אשר על שפת הים. והרי אין שם מילה על מים. ובפירוש/ מדובר שם על זרע". בעקבות ההבטחה לאברהם.

"מה טובו לילות החורף/ בחברת ספר וכוס תה". בעקבות "מה טובו אוהליך יעקב", נאום הגבר שתום העין בלעם.

"לא טוב היות האדם לבדו/ אבל הוא לבדו בין כה וכה". הנימוק האלוהי ליצירת האישה.

"העקוב יהיה להר, אנחנו לבקעה". בעקבות "והיה העקוב למישור". ישעיהו.

"והוא לבדו יודע/ שגם אם יתמהמה/ בוא יבוא". בעקבות העיקר הי"ב של הרמב"ם, על אודות המשיח.

"טליתא קומי, אני מבקש/ את אדם אינטליגנטי, קומי". אזכור הסיפור מן הברית החדשה, עם קריצה.

וציטוט משולש: "אנוש כחציר ימיו/ ימיו כחציר/ ימי אנוש כחציר/ ימיו ... / אדם לעמל יולד/ יולד לעמל/ אדם יולד לעמל/ יולד. ... ובני רשף יגביהו עוף/ יגביהו בני רשף". השיר מטלטל שלוש מטבעות לשון, הראשונה מתהלים ואחריה שני ביטויים ברצף באיוב.

השיר ובו הציטוט המשולש מצביע על אחד הדפוסים החוזרים שוב ושוב בשיריו של זך: משפט החוזר כמה פעמים כמוטיב המוביל את השיר המעניק לו ניגון מיוחד. כך בשיר הידוע "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי", שבו המשפט חוזר שוב ושוב. בדרך כלל סדר המילים משתנה. הדפוס הזה מעיד על סוגיית סדר המילים במשפט עברי, והעובדה שאין כמעט כללים לסדר הזה. כל משפט בעברית ניתן לשינוי סדר. שינוי הסדר יוצר אפקט חדש, הדגשה חדשה, אבל המשמעות נותרת על כנה, והמשפט מובן לקורא.

"להלל את היופי המופלא הזה שאין דופי ולהלל/ את מי שעשה אותו יפה להלל".

"ירדתי לרחוב להתהלך/ והייתי הולך ומסתבך/ מסתבך, מסתבך והולך".

"שאול שומע מוזיקה/ מוזיקה שומע שאול".

"אני רומנטיקן מר מאוד./ כשאני עם עצמי, אני רומנטיקן חם מאוד./ כשאני עם אחרים, אני רומנטיקן קר מאוד". משחק הצלילים בין רומנטיקן לבין קר-מר-חם מעניק לשיר הקצר הזה סגולה של יהלום מלוטש.

"כך בעולם, וכך, כך וכך/ חיים כאן. כך וגם כך. לא קשה ולא רך. נא להכיר: נתן/ זך. נעים מאוד".

וכמובן, השיר שמתי כספי העניק לו חיים מוזיקליים: כלבלב הו בי די בם בם (שבו משחק זך עם ההברות של 'הו בי די בם בם' ומלהטט בהם.

יש שמגלים בנתן זך יסודות של "שירת דיבור", שירה מדברת. כמו קודמו יהודה עמיחי זו אינה קביעה מדויקת. שפתו של זך אינה עברית מדוברת, אלא עברית מדברת, עברית שאנחנו קולטים אותה כאילו מישהו משוחח אתנו. הדיבור השיחתי הזה מתמצה בשורה שגם אומצה כשמה של האסופה. "רגע אחד שקט בבקשה./ אנא. אני רוצה/ לומר דבר מה".

שבעים זבובים נבזים סביב החלב הלבן

בעקבות הטור שהביא שאלות ותשובות נבחרות הגיעו כמה תגובות בסוגיית "הניב הגלילי", שסמלו הוא "שבְּעים זבּובּים נבּזים סבּיבּ החלבּ הלבּן". בעקבותיהם מן הראוי להביא כאן את המחקר המקיף, המוסמך והמלא ביותר על הניב הגלילי, שנעשה על ידי הבלשן אהרן בר-אדון ב-1984, ונזכר גם במאמר בגיליון החדש של "עברית", כתב העת של האקדמיה ללשון, שיצא בימים אלה ומוקדש כולו למאמר מקיף של בר-אדון על המבטא העברי בתקופת תחיית הלשון.

בר-אדון מספר כי הניב הגלילי פותח ונלמד בגליל על ידי שני מורים, יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ. זכות הראשונים היא לאפשטיין, שפתח בתי ספר בגליל והתעקש ללמד בשיטת העברית בעברית, שאותה פיתחו גם במרכז הארץ. לשם כך נהג לקרוא עם תלמידיו אות אחר אות וללמד איך להגות אותה. את האותיות הגה מתוך תפיסה לימודית: לכל אות עיצור משלה השונה מעיצורים אחרים, ולכן התעקש על הבחנה בין בגד כפת רפםות ודגושות, אותיות נחציות, גרוניות וכדומה. אפשטיין סבר שאם יבטל את הב' הרפה יתהווה בידול ברור מהעיצור ו'. אפשטיין התרשם גם מהדוברים הילידים – היהודים המזרחים - של המושבות הדרוזיות והלבנוניות באזור. בין היתר הם דיברו בב' דגושה בלבד (נקראת גם ב' פוצצת).

בכל אלה ניכרת השפעת הערבית שסבבה את יישובי הגליל מכל עבר. נוסף לכך סבר אפשטיין שהניב שהטמיע הוא בעצם ניב גלילי עתיק והוא מחדש מסורת קדומה. לטענה הזו אין אסמכתאות. מכל מקום, הגליל אז היה מבודד מכל חלקי הארץ, ולכן הטמעה של ניב מיוחד זכתה לתנאים מסייעים.

אפשטיין לימד את השיטה במטולה ובראש פינה, כל זה בעשור האחרון של המאה ה-19. הוא יצא לחו"ל, וממשיכו היה וילקומיץ. וילקומיץ המשיך את דרכו בקנאות רבה עוד יותר, הקים בית ספר כפרי לתפארת בראש פינה, והמשיך להפיץ את הניב הגלילי. תלמידיו היו גאים מאוד בניב שייחד אותם מיתר ילדי ארץ ישראל, והתעקשו לדבר בו, גם כשהגיעו למרכז וגם לכל אורך חייהם. לי עצמי יצא לשוחח עם אחרון הדוברים בניב, אביב קלר, איש ראש פינה. הניב נלמד והתקיים לאורך 15 שנה, ועם הזמן היה מושא לביקורת חריפה מצד קברניטי הלשון. גם המרחק בין הגליל למרכז התקצר, והניב הגלילי דעך והיה לקוריוז. המשפט אודות שבעים הזבובים הוא כנראה בדיחה על חשבון הניב, וכן פיתוח של שיר שנהגו לשיר בגליל: זבּובּי חבּיבּי/ זבּובּי הקטן/ על הקיר הלבּן". משפט מפורסם פחות מביא בר-אדון מפי עיתונאי בן ראש פינה: "בתל אבּיבּ בּרחובּ אלנבּי שבּעים ושבּע".

אלנבּי שבּעים ושבּע תל אבּיבּ // צילום: יהושע יוסף

שאלת השבוע: דרבי

בענף הכדורגל והכדורסל יש מושג שנקרא 'דרבי', כאשר שתי קבוצות מאותה העיר מתחרות בניהן. אשמח לדעת מה מקור השם 'דרבי', והאם יש לו חלופה בעברית?

המושג הבריטי derby התגלגל ממרוצי הסוסים שהחלו מן משנת 1780 ביוזמתו של הרוזן ה-12 מדֶרבי, ונקראו על שמו. עם הזמן הורחב השימוש לתחרויות ספורט שונות, בעיקר בעלות חשיבות. כאשר תחרות כזו נערכה בין שתי קבוצות מאותה עיר היא נקראה local derby, דרבי מקומי, והמשמעות הזו, בקיצור ל'דרבי', נשארה. לא, אין חלופה עברית, וגם אין בה צורך.