יו״ר לכל הכיוונים

נתניהו ידע למה הוא ממנה דווקא את דודי אמסלם ליו"ר הקואליציה. לא רק כדי לתגמל אותו על הפגנת נאמנות יוצאת דופן, בחקיקה ובראיונות בתקשורת, אלא כדי להעביר מסר לאחרים: לאף אחד אין עוד פריבילגיה לשבת על הגדר. עת צרה היא ליעקב. מי שחושב שיוכל להביט במתרחש מהיציע ובסוף להציב דרישות, טועה. מי שישנס מותניים ויתגייס למערכה, ירוויח.

זה לא עניין של מה בכך כשמדובר בנתניהו. במשך שנים נטען נגדו ההפך הגמור: שרק שרירים עובדים מולו. שרק המורדים מתקדמים אצלו, ואילו ידידיו ונאמניו נותרים מאחור. שהקידום אצל נתניהו נועד להשיג שקט מצד יריביו, מכיוון שנאמניו בכל מקרה יישארו לחסות בצילו. 

אבל המינוי של אמסלם לא היה בחירה בשקט. הוא היה בחירה ברעש. נתניהו מודע היטב לאופיו של מי שמקדם בכל הכוח את חוק ההמלצות והחוק הצרפתי, ומתחרה רק בדוד ביטן עצמו על היקף זמן המסך והאוויר שהוא מקדיש כדי להגן על ראש הממשלה. הוא יודע שהקואליציה לא תהיה שקטה איתו, גם לא התקשורת. בדיוק ההפך ממה שהיה מתרחש לו נתניהו היה ממנה את יואב קיש, למשל, או את אמיר אוחנה. 

נתניהו יודע כי אחרי נאומו השבוע, שבגינו הואשם כי איבד כל שמץ של ממלכתיות, מינוי אבי חוק ההמלצות לתפקיד הבכיר רק תחזק יותר את הטענות נגדו. אבל לא אכפת לו. המדיום הוא המסר, כתב בשנות ה־60 חוקר התקשורת מרשל מקלוהן. חמישה עשורים אחר כך, נראה שהמינוי הוא המסר, לפחות לפי נתניהו. 

במינויו של אמסלם עשה נתניהו מעשה טראמפ. לשמוע את הביקורת, התקשורת והזעם, אבל להתייצב מולם בלי לחשוש. אם המסקנה היא שהצדק עימך, ללכת עם זה עד הסוף ושכולם יתפוצצו. הם הרי יתפוצצו בכל מקרה. אם לא על זה, אז על משהו אחר. אם לא היום, אז מחר. 

בנאומו בכפר המכביה מול מאות פעילי ליכוד משולהבים, נראה נתניהו מעט לחוץ. אשף הנאומים לא הצליח הפעם להתעלות על המצוקה האישית שהוא חווה ולהסוות אותה, כהרגלו, בדברי כיבושין וברטוריקה משופשפת. הנאום היה תקיף וכמעט נעדר ציניות, למעט הקטע שהתייחס לרובי ריבלין, שבוודאי התפוצץ מכעס כששמע באיזה הקשר שורבב שמו. אבל לנאום היתה מטרה אחת ויחידה, ומוקדם עדיין לדעת אם הושגה או לא.

הנחת העבודה (הנכונה) של נתניהו היא כדלהלן: ברגע שהמשטרה תגיש המלצה על כתב אישום, ינסו בתקשורת להעצים את האירוע ולעשות על גבו קרקס, מתוך כוונה ברורה להביא לנפילתו. כפי שניסו במחאה החברתית, כפי שניסו בבחירות האחרונות. אז אם הם רוצים שדרוג, חושב נתניהו, שיקבלו שנמוך. נכון, יהיו המלצות, והן יהיו קשות, אבל המלצות הן כלום ושום דבר; הרי 60 אחוזים מהן מסתיימים ללא כתב אישום. 

עכשיו לך תוכיח אם הנתון הזה מדויק או לא. אם לא הצליחו למנוע את המלצות המשטרה באמצעות חקיקה, עכשיו נראה אם נתניהו הצליח לייתר אותן באמצעות נאום.

כמו מלחמת כנופיות

כשרוני אלשיך התמנה למפכ"ל, מצב המשטרה היה בכי רע. ביקורת הוטחה בה מכל הכיוונים, ובכל הגזרות שבהן היא מטפלת התגלו כשלים. גם ביקורת על אגף החקירות במשטרה נשמעה לא פעם, אולם בדרך כלל היה מדובר בהאשמות ברשלנות, בסחבת ובאינטרסים של בעלי תפקידים המשבשים את התנהלותה התקינה של החקירה. מעת לעת הושמעו דברי ביקורת חריפים בהרבה, על הטיות בחקירה ועל רדיפה אישית, אולם מדובר בטענות שנשמעו בעיקר מפי עבריינים ואישים אחרים שהסתבכו עם רשויות החוק. בכל הקשור לניהול חקירות ולהעברת חומרים לפרקליטות, זכתה המשטרה לאמון ציבורי גבוה. 

האמון הציבורי במשטרה עודנו כזה, יש להניח, אבל ההרגשה היא שמשהו מתחיל להיסדק. שיש משהו לא תמים בחקירות נתניהו, בחקירות ביטן, בחילופי ההתבטאויות בין הדרג החוקר לנבחרי הציבור. יותר מדי סימני שאלה, ומעט מדי כותרות בתקשורת שמציפות אותם. 

אם נכונה העובדה שמפקד יחידה להב 433 אמר בחקירתו במח"ש כי הוא משוכנע שגורמים בלשכת ראש הממשלה ניסו להפיל אותו בפרשת הטרדת השוטרת, איך הוא יכול להמשיך רגע אחד בתפקידו? אם נכון שהמפכ"ל תומך בגרסתו זו, איך ייתכן שכולם שותקים? 

מיומו הראשון זכה המפכ"ל אלשיך לחיבוק מהימין, לצד לעג וביקורת מהשמאל. כעת הוא נוכח לראות שהתמונה התהפכה לחלוטין. אמנם הוא לא סומן עדיין כאויב הימין (ייתכן שעוד יהפוך לכזה), אבל הוא בהחלט מחובק משמאל. אולי כתקווה הגדולה שתעיף את נתניהו. קשר השתיקה סביב הגילויים האחרונים מחזק את הטענה. אפשר רק לדמיין מה כלי תקשורת מסוימים היו עושים לו היה מתגלה שבזמן שאהוד אולמרט נחקר, אשתו של הממונה על החקירה מטנפת עליו בפייסבוק. כשזה קורה אצל נתניהו, לא צריך לדמיין כדי לראות מה קורה: כלום. 

לכן נראה שבכירי משטרת ישראל התרגלו שבימים אלה, עם תקשורת כזו ועם ראש ממשלה כזה, אפשר להתחיל לעשות הכל ישר מהמקפצה. הרי החסינות מובטחת מראש. נתניהו נושא נאום נגד המלצות המשטרה? בכירים במשטרה ממהרים להגיב ולתקוף אותו. ביטן מקדם את חוק ההמלצות? יממה לפני הוא נחקר באזהרה. 

קשה להתפלא, אם כן, שבכירים בליכוד אמרו השבוע כי אם המתקפות של אולמרט נגד גורמי אכיפת החוק הזכירו עבריין שמאשים את חוקריו, אצל נתניהו זה נראה יותר כמו מלחמת כנופיות, שבה החוקרים לא פחות עבריינים מהנחקר. כולם אוחזים אחד בגרונו של האחר, וכל אחד מבין שרק אחד ייצא חי מהסיפור הזה. 

כשפרשות פליליות החלו להיקשר בשמו של אולמרט, צנח מדד הפופולריות שלו עד שהפך למעמסה פוליטית וציבורית, ומפלגתו הראתה לו את הדרך החוצה. 

 

התקשה להסוות את מצוקתו. נתניהו בכפר המכביה // צילום: גדעון מרקוביץ

 

אצל נתניהו זה לא כך. גם בשיא החקירות והתסבוכת המשפטית, הוא ממשיך להוביל כראש המפלגה הגדולה בסקרים ובמדד ההתאמה לראשות הממשלה. במילים אחרות, למרות ההאשמות וההדלפות, הביקורת על הנאומים, ההפגנות ההמוניות והתגייסות התקשורת לקמפיין ההמאסה הגדול, הציבור הרחב לא קונה את זה. הוא לא אוהב את הנהנתנות של ראש הממשלה, או את העובדה שקיבל סיגרים ומי יודע מה עוד מבעלי הון, אבל מעדיף את זה על כל השאר. 

נתניהו טועה בכך שהוא ממשיך לעסוק ברפש הזה, ותוקף פעם אחרי פעם את התקשורת והמשטרה. אם הציבור לא מתעניין באישומים, הוא כנראה לא מתעניין גם בקו ההגנה. הבחירות הן בין ימין לשמאל. בין הדרך של נתניהו, שהביאה להכרה אמריקנית ראשונה אי פעם בירושלים כבירת ישראל והפיכת הצד השני למוכה, חבול ולא רלוונטי, לבין הדרך של אבי גבאי או יאיר לפיד, שירוצו להתרפס ברמאללה אחרי הבחירות.

עוד מהפך?

החוליה החלשה שבה מנסים לחבוט באופוזיציה היא משה כחלון. כמי שנטל על עצמו את תפקיד מגן החוק ובית המשפט בממשלה, אך טבעי הוא שבמצב של חקירות והמלצות על כתב אישום, יקום כחלון ויעשה מעשה. 

אבל כחלון הוא גם פוליטיקאי וראש מפלגה. הוא לא יתאבד רק כי למישהו נוח. אם יעזוב את נתניהו וימוטט את המערכת, הרי ברור שלקואליציה נוספת בראשותו כבר לא יוכל לחזור. וברור שבמשך כל מערכת הבחירות ייאלץ לתקוף את הליכוד ולהסביר מדוע מוטט את ממשלת הימין. האופציות להצטרפות לממשלה אחרי הבחירות יצטמצמו לאבי גבאי ויאיר לפיד. ספק רב מאוד אם לשם מכוון כחלון. 

מאז חתך גבאי ימינה על מנת לקרוץ למצביעי הליכוד שנפשם קצה בשלטון נתניהו הבלתי נגמר, לא ראה יו"ר העבודה הצלחה גדולה בשטח. בסקרים נותר שני אחרי לפיד, וגם האירועים הפומביים שבהם התהדר הפסיקו, כנראה, לרגש את הקהל. השבוע בנתיבות חטף מכה שלא ציפה לה. 

נתיבות מורכבת בדיוק מהמצביעים שאליהם חותר גבאי: מסורתיים, חברתיים, מקופחים, שאמנם לא היו רוצים שימסרו את השטחים אבל לא יהפכו את הסוגיה לשיקול עיקרי בבחירות. צריך לזכור שמדובר בעיר שנתנה יותר קולות לעמיר פרץ מאשר לנתניהו בבחירות 2006. 

אבל השבוע הגיע גבאי לעיר הדרומית ומצא אולם ריק. לחלוטין. לא קרחות בקהל או היענות דלילה, אלא ריק לגמרי. ביש עתיד מיהרו לחגוג את בושתו של גבאי ופרסמו תמונה של האולם הריק, אל מול האולם המלא לפני שנה כשלפיד הגיע למקום. הסקרים והלחץ על גבאי מצד גורמי השמאל הרדיקלי במפלגתו עלולים לגרום לו לשנות קו, לשבור שמאלה מחדש - וללכת על הקמפיין המוכר והידוע.

אין חשש לשלום הצביעות 

הודעת ערוץ 20 על היותו בסכנת סגירה המחישה שוב שדמוקרטיה היא רק עניין של גיאוגרפיה. כשערוץ 10 היה באותה סכנה ממש, יצאו עיתונאי התחנה המתחרה ושדרני הרדיו והעיתונות המודפסת במחאה נמרצת נגד הממשלה, וקראו להיעתר לכל דרישות הערוץ. 

שנים בודדות אחרי כן שוב יצאה הברנז'ה בהמוניה לרחובות, הפעם כדי להגן על תאגיד השידור הציבורי שנרמס תחת רגלי נתניהו וחבריו. אולם כשפוליטיקאים אחרים סגרו באמצעות בית המשפט את ערוץ 7, לא היה מדובר בהשתקה אלא בדמוקרטיה במיטבה. כך גם כשעבר החוק לסגירת "ישראל היום" בקריאה טרומית. אלה שהתנגדו ביטאו מחאה רפה בלבד, והסתפקו בכתיבת מאמר דעה או בהשמעת קולם ברדיו. איש לא יצא לרחובות. איש לא הפגין. איש לא טען שמדובר בסתימת פיות ובפגיעה אנושה בדמוקרטיה.

הסיפור עם ערוץ 20 עוד טרי, אבל אפשר לנחש שגורלו יהיה דומה. הפגיעה בדמוקרטיה היא רק על פי האג'נדה. סגירת כלי תקשורת היא חמורה רק אם הוא משמיע את הקולות הנכונים. חופש הביטוי לא בסכנה. גם הצביעות לא. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו