"את מרגישה שהבנים לא בחיים, ומשהו בך נשבר. את ממש שומעת את ה'קליק' הזה, כאילו עצם נשברת"

על זרועה השמאלית של אורה אנטר, יועצת חינוכית בבית הספר עליזה בגין באריאל, מקועקעים שני פרפרים גדולים. כל פרפר מסמל אחד מבניה, דביר ונוי, שנהרגו בפיגוע מכונית התופת במומבסה שבקניה לפני 15 שנה. בין שניהם היא קעקעה פרח שושן גדול, עלעליו פתוחים לרווחה, סמל לבתה הקטנה אדוה, שנותרה בחיים וממשיכה לפרוח. היום היא בת 23.

כבר 15 שנים שאורה קמה בכל בוקר אל הצלקות שהותיר בה הפיגוע, בנפש ובגוף. את הקעקוע עשתה רק לאחרונה, על עור שהושתל לאחר שסבלה מכוויות ב־85 אחוזים מגופה. פגיעה ברגלה הימנית ורסיסים שנותרו בכל הגוף מקשים עליה ללכת, לעמוד ואפילו לשבת לזמן ממושך. הריאות המכווצות, תוצאה של ההדף, מאז הפגיעה מקשות עליה לנשום אפילו באוויר הקריר של אמצע דצמבר באריאל. והריחות, והזיכרונות, והרעד הזה ברגליים שמגיע בכל פעם שחנוכה מתקרב, אז חל יום השנה לפיגוע.

ובכל בוקר היא אוספת את עצמה מחדש. מבינה שיש לה בשביל מי לקום, למי לדאוג, על מי להרעיף אהבה. הבעל רמי, הבת אדוה, ולאחרונה גם ילדי בית הספר שבו היא עובדת. פעמים רבות שיחותינו נקטעות כי הילדים זקוקים לה, והיא ממהרת לתת להם את תשומת ליבה המלאה.

"הילדים מקסימים, אני מאוד אוהבת לעבוד איתם", עיניה נוצצות, "הם יודעים שאני מתקשה בהליכה, אז כשאני נכנסת לכיתה ללמד הם מכינים לי את הכיסא הגבוה, או מזהירים אותי אם יש משהו על הרצפה. אילנה נולמן, מנהלת אגף החינוך, האמינה בי וסמכה על המקצועיות שלי. היא היתה מנהלת חטיבת היובל, שבה למדו שני הבנים שלי, והיא מלווה אותנו מאז, וגם עזרה לי לקדם פרויקטים שאני מאמינה בהם כיועצת". 

ביום שני השבוע חל יום השנה העברי למותם של בניה. באותו יום חל גם יום המורה, היום המרכזי בשנה להבעת הערכה לעובדי ההוראה בישראל. "הכאב והצער נעשים יותר כבדים בכל יום, בכל שבוע, בכל שנה, אבל מנסים להמשיך את החיים, שחזקים יותר מכולנו, ולבנות תלם שונה שאני משתדלת לנצל לטובה". 

•  •  •​

היא בת 54. מדברת מהר, מתבלת את סיפוריה בתנועות ידיים ובהומור שחור. אומרת שהיא לא ממש זוכרת את מה שאירוע ביום ההוא, 28 בנובמבר 2002, אבל מדייקת בפרטים הקטנים של הבוקר ההוא, כמו ידיות הדלתות בחדר המלון, שמעוצבות בצורות של בעלי חיים, או הלבוש הצבעוני של הרקדניות בלובי. 

זו היתה אמורה להיות חופשה משפחתית כיפית, לפצות את הילדים על ההיעדרות המרובה של האב רמי, שניהל באותם ימים מפעל יהלומים בהודו והיה בא הביתה פעם בשלושה חודשים, לימים ספורים. 

"חיפשנו טיול קצת אחר, ובדיוק היו מבצעים למומבסה, אז טסנו. הבנים שלי בחרו את מלון פרדייז, כי רצו מלון כשר. הגענו למומבסה בשש וחצי בבוקר, ונסענו חצי שעה במיניבוס משדה התעופה עד שהגענו למלון. היו שם הרבה קבוצות של ישראלים. קבוצת בר מצווה, קבוצת כדורגל, כדורסל, משפחות עם ילדים קטנים. כולנו היינו בלובי, שבו נערכה קבלת פנים עם רקדניות ושירים. 

"כשראינו את החדר, התלהבנו. הוא היה ממש יפה. בחמישה לשבע נוי, הבן הצעיר שלי, אמר שהוא רעב, ואני אמרתי שאלך להביא לכולם אוכל. דביר, שהיה בן 15, שאל אותי איך אני ארים את הכל ואמר שהוא בא לעזור. אדוה אמרה שהיא רוצה להצטרף. היא היתה אז בת 8. הלכנו ארבעתנו, ורמי נשאר בחדר לנוח. 

"אני זוכרת שירדנו למטה, והראיתי להם את הבריכה הגדולה של המלון ואת הצבע הירוק של האוקיינוס. ואז חזרנו ללובי, פגשתי את אחד המדריכים והתחלתי לדבר איתו. הבנים שלי ביקשו ללכת לראות את הרקדניות. אמרתי להם שהם יכולים ללכת, אבל שהם לא זזים מטווח הראייה שלי. אני לא נותנת לילדים שלי ללכת רחוק ממני, עד היום.

"הם היו מול העיניים שלי, בשער, הסתכלו על הרקדניות, ואדוה עמדה ביני לבין המדריך. היא החזיקה לי את היד והסתכלה עליו למעלה, ניסתה לשמוע על מה הוא מדבר. "שאלתי אותו איפה מגישים את ארוחת הבוקר, וזהו. היה פיצוץ ענק. 

"הועפתי ונחתתי על הרצפה. זכרתי שאדוה היתה לי ביד, ואני מסתכלת עליה וכולה מכוסה בעפר ובחול. הוצאתי אותה מהחול, חשבתי שאולי בלוני גז התפוצצו כי המטבח היה קרוב. אמרתי לה, 'את יושבת כאן עם הראש בין הרגליים ולא זזה עד שאמא חוזרת'. הרי הבנים שלי עמדו בשער, רציתי ללכת אליהם. 

"לא עשיתי יותר מצעד עד שהבנתי שאני לא רואה כלום. הכל חול, אבק, ואני לא יכולה לנשום, מתחילה להשתעל, וברקע שומעת פיצוצים, צעקות של אנשים ועוד פיצוצים. הכל רץ לי בראש בשניות, לא הבנתי איפה דביר ונוי, לא הצלחתי לראות כלום, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להביא אותם. 

"היו הרבה רעשים וקולות נפץ, וראיתי את אדוה עומדת לידי. שאלתי אותה למה היא עומדת, הרי אמרתי לה לשבת עם הראש בין הברכיים, והיא אמרה לי שהכל אש. אני לא שמתי לב בכלל".

היא מתופפת באצבעותיה באוויר, מסמנת את פתיתי האבק שהתעופפו בחלל הלובי השרוף. אחר כך מניחה אותן על חזה במכה. ההבנה שדביר ונוי כבר לא בחיים היכתה בה ברגע.

"את מרגישה שהם לא בחיים, ומשהו בך נשבר. את ממש שומעת את ה'קליק' הזה, כאילו עצם נשברת, ואת מבינה שהבנים שלך לא בחיים. וזה כאב בלב, כאב גדול, עצום. לא חושבת שהרגשתי ככה גם כשאבא שלי נפטר, כשהייתי בת 20. 

"ועם ההבנה הזאת הבנתי שאני חייבת לשמור על אדוה. שאלתי אותה אם היא זוכרת איפה הבריכה, ואמרתי לה שתלך לשם ותעמוד בתוך המים, כדי שאם יהיה שוב פיצוץ או שהאש תתפשט היא תהיה בתוך מים. היא קמה ממני, ושוב ירדה אלי, וכל הזמן אמרה, 'אבל אמא, הכל אש, הכל אש, איך אני אעבור?" 

"ביקשתי ממנה שתעזור לי לעמוד, אבל זה לא הצליח. יש לה שיער מתולתל מלא כזה, אז אספתי לה את כל השיער והצמדתי אותה אלי כדי לעזור לה לעבור. אני מצמידה אותה והיא מתרחקת, ושוב מצמידה והיא מתרחקת, ואומרת לי, 'אמא, זה כואב לך, יש לך ברזל בבטן'. היא גם שמה לב שהרגל שלי שבורה, ממש ראו את העצם יוצאת החוצה. 

"אמרתי לה, 'לא חשוב, אל תסתכלי על הברזל. תסתכלי על אמא ותחזיקי אותי חזק'. ידעתי שאני חייבת להציל אותה". 

נוי ז"ל (מימין) ודביר ז"ל, הבנים שנהרגו בפיגוע. "הכאב נעשה כבד בכל יום, בכל שבוע, בכל שנה" 

אורה מחבקת דמות נעלמת בזרועותיה, מדגימה את החיבוק שהצמיד את אדוה אליה חזק־חזק ושמר עליה גם כשנשמע פיצוף נוסף, שהעיף את שתיהן מחוץ לכתר האש. "קולות הבכי והצעקות התחלפו בצעקות בעברית 'מי רוצה עזרה'. הרי כולם שם היו ישראלים. צרחתי שייקחו את הילדה שלי, ומישהו בא ואסף אותה. אמרתי לו שלא אכפת לי מה יקרה לי, אבל שישמרו עליה. הרימו אותי וסחבו אותי כדי שאהיה לידה, מחוץ לאש. שאלתי איפה רמי, ביקשתי שיקראו לו. מי שסחב אותי אמר לי שאין פה כלום. שהכל התמוטט, והוא לא יודע איפה רמי. הניח אותי ליד אדוה, שתפסה לי את היד ודאגה לי, אמרה שיורד לי מלא דם. היא היתה בת 8, ובמקום לדאוג שכואב לה, דאגה לי. 

"אמרתי לה שלא תפחד עלי, אלא שתיתן לי לטפל בה, ושאבא תכף יבוא. ראיתי את רמי מרחוק, הכל היה מעורפל כזה, אבל הוא בא ואמר לי, 'אל תדאגי, אני לוקח אתכן לבית חולים. אדוה איתי. אל תדאגי'".

•  •  •​

הפיגוע במומבסה גבה 15 קורבנות, ובהם שלושה ישראלים: אלברט דה אווילה (61) ושני הבנים במשפחת אנטר, דביר (15) ונוי (12). בזמן הפיגוע, כך גילתה אורה בדיעבד, רמי ראה מחלון החדר שכל הלובי בוער, ורץ למטה יחף. כשמצא את אדוה ואורה שוכבות על הרצפה, העביר אותן למקום מבטחים, הניח חסם עורקים על שתיהן וחזר לחפש את דביר ונוי. כשלא מצא אותם, שב אל אשתו ובתו.

"רמי פינה אותנו לאמבולנס וישב לידי על הרצפה. תפס לי את היד וכל הזמן אמר לי, 'אל תירדמי, אל תירדמי'. ואני בהכרה מעורפלת, מנסה לא להירדם". 

אחרי כחצי שעה הגיע האמבולנס לבית חולים, שהפנה אותם לבית חולים אחר שמקבל תיירים, במרחק שעה נסיעה. רמי ליווה אותן עד שווידא שהן מקבלות טיפול. רק אז, כשהגיעו לבית החולים השני ואורה ידעה שאדוה מטופלת, היא הרשתה לעצמה לשחרר. לשקוע בערפול.

קולה מצטמרר כשהיא מתארת את שסיפר לה רמי חודשים מאוחר יותר. איך, אחרי שפינה את אשתו ובתו לבית החולים, חזר לזירת הפיגוע. איך צרח את שמותיהם של בניו, בניסיון לחפש אחריהם בתוך התופת. תמונות ההרס והכאוס רודפות אותו עד היום.

אורה התעוררה במסוק הצה"לי, שהגיע לקניה ופינה אותם לישראל. "הכניסו אותי למסוק אחרונה כדי להוציא אותי ראשונה, כי הייתי פצועה קשה מאוד. לימים סיפר לי האלוף איתן דנגוט, שהיה אז ראש משלחת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף למומבסה, שכשהם אמרו לנו 'אנחנו צה"ל ובאנו לחלץ אתכם', שאלתי 'למה לקח לכם כל כך הרבה זמן', והוא הבין שאני בסדר, כי אני מתלוננת. אבל אני רק זוכרת שנרדמתי. וכשהתעוררתי, אמרו לי שעברה חצי שנה".

עיניה בוהקות, אבל הדמעות לא משתחררות. היא לא מרשה לעצמה לבכות. גם אז לא נתנה לעצמה לבכות. ידעה שהעולם התהפך, אבל גם שהיא תהפוך אותו בחזרה ותעשה רק טוב. 

היא לא היתה בהלוויה של שני בניה, הראשונים שנקברו בחלקת נפגעי פעולות האיבה בבית העלמין ירקון. במשך שישה חודשים שכבה במחלקת טיפול נמרץ בבילינסון, מורדמת ומונשמת. רק אחרי חצי שנה פקחה את עיניה, למציאות אחרת. "כשקמתי, לא יכולתי לזוז. לא הבנתי למה אני לא מצליחה להזיז שום דבר. ראיתי שכולם סביבי, ומתתי לדבר. אני דברנית, לא יכולה ככה לשתוק, ולא הייתי מסוגלת להוציא מילה. הרופא הסתכל עלי ואמר, 'תמצמצי פעם אחת ל'כן' ופעמיים ל'לא'', והתחיל לשאול שאלות.

הפיגוע במומבסה, 28 בנובמבר, 2002. "הכניסו אותי למסוק הפינוי אחרונה כדי להוציא אותי ראשונה, כי הייתי פצועה קשה מאוד" // צילום: אי.פי

"'את יודעת מה קרה?'. מצמצתי פעם אחת. 'את יודעת איפה המשפחה שלך? ושאדוה מאושפזת? ושרמי בסדר?'. מצמצתי פעם אחת. וראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה שאני אדע עוד משהו. והוא מסתכל עלי ושואל 'את יודעת מה קרה לבנים שלך?', ואני ממצמצת פעם אחת. כן. ידעתי. ידעתי שהבנים שלי לא בחיים יותר. זה היה ברור לי במאה אחוז שהם לא בחיים. 

"למעשה, אף פעם לא הודיעו לי שהם נהרגו. לפני שנתיים הייתי בהשתלמות של ביטוח לאומי, שהסבירו בה איך ניגשים למשפחות של נפגעים. שבאים ממשרד הביטחון, או הצבא, ויוצרים קשר מביטוח לאומי. לי לא היה את זה. לא הגיעה אלי הודעה רשמית, שתסגור אצלי את השלבים של האובדן. הרי כל תהליך השבעה והמצבה והשלושים אמור לעזור להבין טוב יותר את האובדן, אבל לי לא היה את זה. הרופאים אומרים שבמהלך השבעה, כשהייתי ללא הכרה, החום היה עולה לי כל ערב, ואחר כך יורד בבוקר. כאילו הגוף אמר משהו. כאילו גם בחוסר הכרה ידעתי שיושבים שבעה על הבנים שלי".

אדוה, אז בכיתה ג', היתה מאושפזת כחצי שנה ליד אמה. כששוחררה, עברה עם אביה לגור בבית "אורנית", מלונית של עמותת עזר מציון הסמוכה לבית החולים. אורה ביקשה להצטרף אליהם, ואחרי שבעה חודשים הועברה, לבקשתה, לאשפוז יום.

בכל יום היתה אדוה נוסעת במונית עם בנות שירות לבית הספר שלה באריאל, כדי לנסות לשמור על מעט שגרה. אורה היתה מתייצבת בכל בוקר בבילינסון לטיפולים, ובתום הטיפולים היה רמי מחזיר אותה למלונית. "בשלב מסוים התחלתי ממש להשתעמם", היא מחייכת, "הייתי עושה לפקידות ולמזכירות בבית החולים את העבודות. תייקתי, סידרתי, עזרתי, הכל כדי לא לשבת בחדר ולחכות. היד השמאלית שלי היתה מכווצת, כאב לי הגוף, אבל לא יכולתי לתת למחשבות לרוץ בראש, אז העדפתי להעסיק את עצמי בחוץ. הייתי הולכת למטבח, לפינת החי במלונית, שיחקתי עם הילדים המאושפזים. העברתי את הזמן. אחרי שנתיים וחצי שוחררתי מבית החולים".

כשעזבו את המלונית, שכרו דירה באריאל. "רמי לא היה מסוגל לחזור לבית שלנו", אומרת אורה, "אז עברנו בין דירות שכורות. במשך 15 שנים גרתי בבית אחד באריאל, ואחר כך עברנו דירה בכל שנה. ולא רציתי, רצינו בית משלנו. אז קיבלנו את השטח הזה בעיר, והתחלנו לבנות סוף־סוף בית. היום אדוה גרה בבית הישן, זה שהיה לנו בו הרבה מזל ושלושת ילדינו נולדו וגדלו בו".

•  •  •​

בית הקרקע שלהם בנוי בקפידה. בית שמשתדל לשמור על שמחה, עם וילונות צבעוניים, בריכה גדולה בחצר וקולנוע ביתי במרתף. בבריכת הנוי בכניסה לחניה שטים כמה דגים קטנים. על הקירות עיטורי לבנים, מעשה ידיו הטובות של רמי. מעלית קטנה מקומת החניה מגיעה למפלסים השונים של הבית, מאפשרת לאורה לנוע בחופשיות. גם פתחי הדלתות בבית הורחבו והשיש במטבח הונמך, למקרה שתזדקק בעתיד לכיסא גלגלים. רק תמונה אחת של שני הבנים תלויה על הקיר, לצד ארונית קטנה ובה אבנים לבנות שעליהן חקוקים שמותיהם, אבן אחת לכל ילד.

"דביר היה נער אחראי, ולמרות שהיה לקוי למידה ולמד בכיתה קטנה, הוא לא נתן לקושי להפריע לו בהצלחה. היו לו שלושה חלומות עיקריים, שרק אחד מהם הצלחנו להגשים. הוא חלם לנסוע על אופנוע, ואת זה הגשמנו לו בבר מצווה, כשהוא נכנס לאולם רכוב על אופנוע עם נהג שהיה לבוש בבגדי נהג מרוצים. הוא חלם לטייל בעולם כדי לראות את בעלי החיים בטבע, וכמעט הגשמנו לו את זה בטיול לקניה, והוא חלם להתגייס לצבא".

נוי היה הבן האמצעי והשובב. תחביבו העיקרי היה מטוסים ומחשבים. "גם לנוי היו שלושה חלומות. האחד - לראות את העולם מתוך מטוס. הטיול לקניה היה הפעם הראשונה שלו בחו"ל, ולאורך כל הטיסה הוא לא ישן, רק הסתכל דרך החלון הקטן של המטוס והתפעל כמה העולם קטן כשהוא רחוק. את החלום השני, לצנוח ממטוס, הוא קיווה להגשים בבר המצווה. והחלום השלישי היה להיות טייס קרב". 

לפני כחמש שנים הגשימה אדוה חלקית את החלום של נוי כשהפכה לחובשת קרבית בקרקל. "היה לנו קשה מאוד כשהיא היתה רחוק מהבית, אבל ידענו שלא נעמיד בפניה שום מכשול, אלא נעשה הכל כדי לעזור לה בחיים". 

היום היא לומדת בשנה ראשונה הנדסאות, אדריכלות ועיצוב פנים באוניברסיטת אריאל, וכאמור גרה בבית שבו גדלה בילדותה, מרחק רחובות ספורים מהבית החדש שבנו הוריה. "מבחינה גיאוגרפית היא קרובה, אבל מבחינה רגשית יש את המרחק הנורמלי הזה, והוא סימן שסוף־סוף שמשהו נורמלי קורה בחיינו, שילד מתבגר ועוזב את הקן בצורה בריאה ונכונה". 

•  •  •​

אורה תמיד אהבה לעבוד עם ילדים. כשהיתה בהיריון עם נוי למדה להיות מטפלת, וכשהוא נולד, פתחה משפחתון קטן בבית. כשנוי הגיע לגיל הגן, היא יצאה לעבוד במפעלים באזור, כפועלת. "תמיד רציתי להיות קרוב לבית, קרוב לילדים". 

כשחיפשה איך למלא את זמנה אחרי האסון, הציעו לה מהביטוח הלאומי ללכת ללמוד. "אבל אני למדתי עיצוב אופנה בתיכון מקצועי של עמל בקריית שמונה, סיימתי תיכון בכיתה י"א, בלי כל הבגרויות. לא הבנתי איך הם רוצים שבגיל 40 אתחיל ללמוד, עם כל הצעירים, אבל לא היה אכפת לי לנסות. סיגלית מרקוביץ',  יועצת במחלקה לשיקום לנפגעי איבה, ונורית לוין,  מנהלת מחלקת נפגעי עבודה ונפגעי פעולות איבה,  תמכו בי מרגע הראשון, ודחפו אותי ללמוד.

"אחרי שנים שבבית הספר אמרו לי שאני עצלנית, עשיתי אבחונים והתברר שאני לקוית למידה. בדיוק כמו דביר. הציעו לי לעשות בגרויות בבית ספר אקסטרני בתל אביב בסיוע משרד הביטחון, והסכמתי. אני אוהבת ספרות, אז הלכתי ללמוד ספרות. היה לי כיף והציונים שלי היו גבוהים, אז המשכתי, ובתוך שלוש שנים עשיתי את כל הבגרויות. יצאתי מצטיינת. אדוה היתה מאוד מרוצה מהעניין, יצא ששתינו היינו תלמידות במקביל. היינו מכינות ביחד כריכים ללימודים, זה היה מצחיק".

"גם לדביר וגם לנוי היו שלושה חלומות גדולים בחיים. הספקנו להגשים לכל אחד מהם חלום אחד". אורה אנטר  // צילום: אפרת אשל

אורה המשיכה ללימודים אקדמיים והחלה ללמוד חינוך במסלול פנסיונרים באוניברסיטת בר־אילן. "הייתי הכי צעירה שם, בדיוק הפוך מהלימודים האקסטרניים", היא צוחקת, "אחרי שקיבלתי ציונים טובים העבירו אותי למסלול הרגיל, עם התחשבות בלקויות הלמידה שלי ובקשיים הפיזיים".

היא למדה תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ותואר משני באמנות יהודית. לאחר שהצליחה בשניהם, המשיכה לתואר שני בייעוץ חינוכי וללימודי תעודה בבית ברל, בהוראה מתקנת לבית הספר היסודי ובהוראה לאמנות יהודית בתיכון. תוך כדי התואר השני, כחלק מהעבודה המעשית בייעוץ, יזמה פרויקט בשם "חדר של אור" - חדר משחק לילדים שמופעל תוך כדי הלימודים. 

"הרעיון הוא לעזור למורות ולמחנכות להוריד את האלימות המילולית והפיזית בבית הספר. בתחילת כל שנה אני יושבת עם כל מחנכת ושואלת אותה מה הדברים שצצים בכיתה. אי שקט, חוסר הקשבה, ילדים שמפריעים. אנחנו קובעות יחד כללים שהילדים צריכים לשמור עליהם, ומי ששומר על הכללים במשך כל השבוע זכאי לבונוס - שזה להגיע לחדר אור איתי. בכל פעם יש עד חמישה ילדים בחדר.

"הילדים יוצאים לשעה מהלימודים ובאים לחדר לשחק. מקבלים שעה שלמה של כיף, של יצירות, במקום שיעור. אלו ילדים שיש להם ערכים טובים, עזרו בשיעורים לחברים, התנהגו יפה, עזרו למורה, ומגיע להם לקבל הערכה. תוך כדי משחק אני שואלת שאלות ונותנת תשומת לב לכל אחד".

אורה התחילה את הפרויקט בבית הספר טל בראש העין, והעבירה אותו איתה כשעברה לבית הספר אור זבולון באריאל, וכיום לעליזה בגין. לאחרונה קיבלה תעודת הוקרה באירוע הצדעה על פעילותה כבעלת מוגבלות שתורמת לחינוך. הכנסתה לעבודה במערכת החינוך הוא חלק מתוכנית "ללא גבולות" של של משרד החינוך והביטוח הלאומי.  

•  •  •

אבל גם בעבודה לא הכל קל. המגבלות הפיזיות שהותיר בה הפיגוע, כגון קשיי נשימה וקושי בהליכה או בעמידה ממושכת, לא מאפשרות לה לעבוד יותר מ־15 שעות בשבוע. "לצערי, אני לא יכולה להיות לחלוטין עם הילדים, כי אני לא יכולה לרוץ איתם או אפילו לעלות במדרגות לכיתות הגבוהות. מערכת החינוך בישראל עוזרת לילד נכה ולהורה של תלמיד נכה, אבל לא לצוות. 

"יש לי שירותים משלי, אבל יש מגבלות שגורמות לקשיים בנגישות. אני מקווה שתימצא הדרך לעזור לנו, הנכים, שנלחמים יום־יום עשרות מלחמות, להוריד מעצמנו לפחות מלחמה אחת של נגישות במוסדות החינוך. יש הרבה מורים נכים שמתייאשים באמצע הדרך, ולא חווים הצלחה בהגשמת החלום להתקבל למערכת החינוך".

עד היום, בחנוכה, מקבלים אורה ורמי שיחות טלפון מאזרחים שרק רוצים לשמוע מה שלומם. "זה מראה שאנשים לא שוכחים", היא אומרת, "חשוב לי להעביר את המסר שגם אם קרה הדבר הכי נורא, יש תמיד חצי כוס מלאה, וגם החצי הריק הוא מלא בְאוויר.

בשנים האחרונות מוקדש מירוץ הלפיד, מהיישוב מכבים עד לאריאל, לזכרם של דביר ונוי אנטר ושמותיהם מתנוססים על חולצות המרוץ. אילנה נולמן, היום מנהלת אגף החינוך, היתה מנהלת חטיבת הביניים היובל שבה למדו השניים.

במקום אנדרטה, אורה ורמי בחרו להקים ספרייה בחטיבה שבה למדו ילדיהם. "העדפתי משהו דינמי כמו ספרייה במקום אבן, כי אני לא צריכה אבנים. אני גם לא הולכת הרבה לקבר, רק פעם בשנה, באזכרה. אין לי מה להתייפח על אבן. זאת אבן. דביר ונוי איתי בלב כל הזמן. 

"הקעקוע הוא לא בשביל להזכיר, הוא סתם כי אני אוהבת קעקועים. זה קעקוע רפואי שעשיתי בבילינסון, בגלל העור המושתל. למה פרפרים ושושנה? כי שני הבנים פרחו להם, עפו, והשושנה פורחת, גדלה. והעצב על זה והשמחה על זה מתערבבים ביחד כל הזמן".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו