הקרב האחרון

כמה שבועות לאחר ראש השנה, ספטמבר 2014, הכל השתנה.

זה התחיל באיבוד תיאבון. האיש שתמיד היה נמרץ, מלא אנרגיה, מחפש אתגרים חדשים גם כשהתקרב לגיל 80, תמיד עם תיאבון בריא לדברים ישנים וחדשים, החל להרגיש עייפות בלתי מוסברת וחוסר תיאבון מוחלט. התחושה שלו היתה שמשהו לא טוב מתפתח.

הטלפון הראשון היה לניו יורק. לאריק ערד, שהיה ראש לשכתו בפיקוד צפון ואיש סודו. הוא שיתף אותו במה שעובר עליו, וערד ניסה להרגיע. "זה בטח כלום. אולי לקראת גיל 80 הפכת להיפוכונדר, אבל בכל מקרה, בשביל ההרגשה הטובה שלך - לך לרופא".

ינוש הגיע לרופא המשפחה, ששלח אותו לעשות בדיקות דם מקיפות. כשחזרו התוצאות, אמר לו הרופא שהכל בסדר: בדיקות הדם שלך מצוינות. אין לך דבר, אתה יכול להיות שקט.

אבל ינוש לא היה שקט. הוא ביקש הפניה לבדיקות רציניות יותר בבית חולים. הרופא לא מיהר לשתף פעולה: בבית החולים אתה יכול לקבל חיידקים, הזהיר אותו.

אביטל, מודעת לשינוי שחל בינוש, לאובדן התיאבון ובעיקר לכך שינוש, תולעת ספרים, הפסיק לקרוא, התקשרה מודאגת לאחיה הגדול, יורם, וזה מיהר לפנות לפרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל המרכז הרפואי שיבא, שקבע לינוש בדיקות מקיפות, כולל בדיקת סי.טי. תוצאות הבדיקות אמורות היו להתקבל בתוך שבועיים. 

גם בפאב באור עקיבא הבחינו שמשהו קורה לינוש. גדי בן מנחם, הבעלים: "ינוש היה אורח קבוע כאן. כמעט כל יום אחר הצהריים. תמיד עם המשקה שלו. באחד הימים, כשנכנס והתיישב, ביקש שלא אכין לו דבר. ראיתי שהוא קצת כבוי. זה לא היה ינוש שהכרתי.

"כשזה חזר על עצמו במשך כמה ימים, שאלתי מה קרה, ושמעתי ממנו שהוא לא מרגיש טוב ושקבעו לו תור לבדיקות בבית החולים".

ורד, מזכירתו של פרופ' רוטשטיין, התקשרה לאביטל כמה ימים לאחר הבדיקות ואמרה לה שינוש מוזמן לפגישה עם ד"ר טליה גולן, רופאה בכירה ביחידת גידולי מערכת העיכול וחוקרת במכון האונקולוגי בבית החולים. אביטל הבינה מייד את משמעות הפגישה המתוכננת, וביקשה לקבל את תוצאות הסי.טי. קשה היה להתעלם ממילה אחת שחזרה כמה פעמים בתוצאות: הלבלב. 

אביטל לא שיתפה את ינוש בתוצאות הבדיקה. היא עידכנה אותו שנקבעה לו פגישה בבית החולים, והוא האמין שהפגישה היא עם פרופ' רוטשטיין, מנהל המרכז הרפואי. בערב התקשרה אביטל לרב פירר וסיפרה לו על תוצאות הבדיקה. הרב פירר התלבט והמליץ על המרכז הרפואי, שמתאים למחלתו של ינוש. 

למחרת בבוקר הם הגיעו לבית החולים. ינוש, שהיה משוכנע שהוא בדרך לפגוש את פרופ' רוטשטיין, לא שם לב שהגיע למחלקה האונקולוגית.

הפגישה עם ד"ר גולן, אישיות נדירה, היתה קצרה. ינוש שמע לראשונה שבבדיקות התגלה גידול ממאיר בלבלב, אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר. אביטל החסירה פעימה ועוד פעימה. ינוש נשאר ענייני: "כמה זמן נשאר לי", שאל.

"אם הטיפול יצליח, בין חצי שנה לשנה וחצי. אם לא - עד חצי שנה..."

•   •   •

אריק ערד חש סחרחורת כשהגיע הטלפון מהארץ.

"אריק, זה סרטן בלבלב", אמר ינוש.

מוצף דמעות התקשר ערד מניו יורק לרעייתו אורה, שנשארה בארץ. היא הזעיקה מייד זוג חברים קרובים, ושלושתם מיהרו לקיסריה. "כשהיינו שם, ינוש ניסה להתמודד באיפוק עם הבשורה הקשה. אחר כך יצאנו החוצה ושם, מחוץ לבית, פרצנו בבכי".

בימים הבאים ינוש לא הופיע בפאב. דוד אפללו, חבר קבוע בפרלמנט, ניסה להשיג אותו בטלפון הנייד. ינוש לא ענה. כעבור כמה ימים שלח אליו הודעה בטלפון: "אני נלחם את מלחמתי האחרונה".

החברים מהפאב, כמו כל מי שהכיר וסבב אותו, והיו מאות כאלה, התקשו להתמודד עם הידיעה הקשה. הוא נעקר מהנוף הקבוע שלהם. חסר להם עם הסיפורים שרק הוא ידע לספר, שהשכיבו אותם מצחוק. ינוש היה מקור מידע לא אכזב והיו לו דעות בכל נושא. בלעדיו זה היה אחרת, בעיקר בימי שישי.

בשבועות הראשונים לאחר גילוי המחלה, חברים מהפאב ביקרו אותו מעת לעת, ביקורים קצרים, כדי לא להפריע. שמואל גרינשפן, מי שהיה נהגו במלחמת ההתשה ונשאר עימו בקשר הדוק, נזכר שבאחד מאותם ביקורים, חודשים אחרי שהמחלה נחשפה בגופו, ינוש אמר לו: "שמוליק, זהו, אל תבוא יותר".

ככל שמצבו החמיר, הוא ביקש לעצור את רוב הביקורים. רצה שיזכרו אותו כפי שהיה קודם לכן: העוגן של כל חבורה ושל כל מפגש. ינוש גבה הקומה, עם האף הנשרי, הקול המיוחד והקסם האישי שיצר סביבו.

חבריו לנשק מהחטיבה, מהאוגדה ומכל קרבות ישראל התקשו להתמודד עם הבשורה הקשה. בקרב הזה מול סרטן הלבלב, יש רק מנצח אחד. וזה לא יהיה "קודקוד 20".

כולם עלו לרגל למפקד בקיסריה. יושבים לידו, מדברים, נזכרים. מנסים להסיח את הדעת מהמחלה, מהכאבים, ואחר כך חומקים החוצה כשהאיש שמולם, זה של הפקודות הנוקבות והמנהיגות שאין עליה עוררין, עוצם עיניים ונרדם.

רמי דותן, "דבוש" שלו, ידע שבפעם הזאת הוא לא יכול לסייע. אין בנמצא פתרון לוגיסטי ראוי. כדרכו, הוא הלך על בהונות כדי לא להפריע. היה מתקשר כמעט מדי יום, שואל מה נשמע, שומע שינוש ישן או נח, אומר תודה ומסיים את השיחה. בכל פעם שבא השאיר מלוא החופן פירות וירקות טריים שהביא מהשוק בחיפה, ובעיקר דובדבנים ואבטיח. ידע שינוש כל כך אוהב לאכול מהם. באחת השיחות האחרונות ביניהם ינוש אמר לו: "רמי, אני יודע שהיית עושה הכל עבורי, אפילו מזיז את הכרמל למעני אם צריך".

"כן", השיב קצין האפסנאות של גדוד 52 בחטיבה 7.

אריק ערד שינה את לוח הזמנים העמוס שלו בפגישות עסקיות של הקרן והחברות שהוא מנהל, כדי להגיע כמה שיותר לבקר את אלוף הפיקוד המתייסר. באחד הימים, בעקבות טלפון ודיווח על החמרה במצב, קטע דיון על פרויקט מאוד משמעותי, התנצל, היה מוכן אף להסתכן בביטול העיסקה כולה, ויצא מייד לנמל התעופה קנדי.

יוסי בן חנן, חבר לכל החיים, התקשה להבין איך ייתכן ששני חברים קרובים לו כל כך, "אחים מבחירה", נלחמים באותו זמן על חייהם: ינוש, שמאז מלחמת ההתשה דרכיהם לא נפרדו, ומאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, שהתמודד עם סרטן הכבד. בכל רגע שהתאפשר לו, הגיע לביקור. לעיתים גם בלילה. לא אחת ינוש כבר ישן, ויוסי רק ישב לידו כמה דקות ויצא בשקט מהחדר.

2013: בביתו. עבר חודשים של סבל, אך סירב לוותר ונלחם. כמו בסיני, כמו בעמק הבכא ובלבנון // צילום: משה שי

אלה היו חודשים של סבל בל יתואר, אבל ינוש סירב לוותר. הוא נלחם. כמו בילדותו, כמו בסיני, כמו בעמק הבכא ובלבנון. כששמעו על תרופה ביולוגית, שעלותה 45 אלף שקל לחודש, היא נוספה לתרופות שקיבל. הוא הרוויח זמן יקר מפז במלחמה נגד המחלה, אבל זה היה רק זמן שאול. לא ניצחון. 

כולם ניסו לעזור. פרופ' שלמה בן חיים מצא את המרכז הטוב בעולם, שהתמחה בטיפול חדשני ניסיוני בסוג המחלה של ינוש, אך בהתייעצות עם ד"ר טליה גולן הוחלט על טיפול ניסיוני אחר, שהאריך את חייו בכמה חודשים.

אחד מידידיו של ינוש, איש עסקים אמיד, הציע לממן לו כל בית חולים אפשרי בכל מקום בעולם. לנסות כל תרופה שקיימת, גם ניסיונית. רק להאריך את החיים. להמשיך את הטיפולים במרכז הרפואי "ג'ון הופקינס" בבולטימור, מרילנד, שנחשב לאחד המובילים בעולם בתחום האונקולוגי. "כל מה שאתה צריך עכשיו זה להרוויח זמן", הוא ניסה להסביר לו את ההיגיון שבדבר. "שנה. שנתיים. אולי יותר. הרי עובדים עכשיו במעבדות במקומות שונים בעולם למצוא תרופה למחלה הזו. יכול להיות שברגע הזה שבו אנחנו מדברים יש התקדמות. יש פריצת דרך. אתה צריך זמן". 

אבל הזמן הלך ואזל. 

בערב יום הכיפורים תשע"ו הוא צריך היה לקבל טיפול ארוך בבית החולים. האחות האחראית במחלקת אשפוז יום, שם נקבע הטיפול, התקשרה והודיעה שבגלל יום כיפור, החליטה לדחות את הטיפול לשבוע הבא. ד"ר גולן, הרופאה המטפלת, סברה שהדחייה לא טובה, אבל קשה היה לשנות את ההחלטה.

אביטל החליטה שהיא חייבת לדבר עם האחות. "ביום כיפור 1973 ינוש הציל את המדינה. עכשיו, ערב יום כיפור 2016, המדינה חייבת להציל אותו", אמרה לה.

מרחוק היא שמעה את האחות מורה לפקידה לרשום את ינוש לטיפול בערב יום הכיפורים. ניצחון קטן במלחמה ללא תקווה.

•   •   •

חודשים חלפו בהתמודדות אמיצה עם המחלה ועם המשפחה והחברים שעוטפים אותו באהבה. אביטל, שהפגינה כוחות אצורים והמשיכה לטפל בו במסירות אין־קץ, הילדים הקטנים, עילי וטהר, שראו אותו מתייסר מכאבים והתגעגעו לסיפור שנהג לקרוא או להמציא לעיתים לפני השינה.

הם ריגשו אותו כל פעם מחדש, כמו באותו יום שחזרו הביתה ואמרו לו, "אבא, שמענו בבית הספר שאתה גיבור ישראל..", וינוש חיבק אותם ולא עצר את דמעותיו.

גלית, הבת הבכורה: "בשנה האחרונה דיברנו והתראינו יותר מאשר בכל 54 שנות חיי. הגעתי לקיסריה לראות אותו. לגעת בו. 'אני כל כך מצטער שלא הקדשתי זמן ולא הייתי יותר אבא בשבילך', הוא לחש לי באחת הפגישות האחרונות. לקראת הסוף".

גם הבנים אבנר, דוד, שאול ויונתן הגיעו לאביהם החולה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התקשר באחד מערבי שישי, התעניין במצבו של ינוש והציע לו כל עזרה שאפשר בכל מרכז רפואי בעולם. "ביבי נשמע שבור", אמר ינוש לאביטל לאחר השיחה.

גם אהוד ברק התקשר ערב אחד מכיכר רבין, ביום השנה ה־20 לרצח ראש הממשלה. ברק, שידע על המחלה ועל מצבו הקשה של ינוש, ריגש אותו ואת אביטל: "אני כאן בכיכר רבין, סופר על אצבעות כף יד אחת את המצביאים הגדולים של המדינה. אתה, ינוש, במקום הראשון..."

לאחר שמצבו החמיר והוא הרגיש שהטיפול הניסיוני החדש כלל לא משפיע, החליט ינוש כי הגיעה העת להיפרד מכל החברים הקרובים. אלה שהיו לצידו עשרות שנים. חלק מהם הגיעו לבית. אחרים לבית החולים. שלמה אליה, חיים ארז, יום טוב תמיר. מפקדים ופקודים שהגיעו להיפרד.

אמנון רשף, מח"ט 14 וגיבור קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, הגיע לקיסריה. "ינוש, אתה נראה טוב", רשף עודד אותו, אבל בחוץ, במכונית, לא הצליח לעצור את בכיו. 

אריה מזרחי, "מר תותחנים", כפי שינוש קרא לו, ישב לידו ביום חמישי בערב, 36 שעות לפני שינוש נפטר, והשניים דיברו על "מסכי וארגזי אש" לטובת מח"ט 7. "אתה זוכר?", אמר ינוש, ומזרחי, שהופתע מחדות זיכרונו ובהירות מחשבתו, חזר איתו לרגע כזה או אחר במלחמה ולחוויה משותפת בנגמ"ש הפיקוד.

לאט לאט הקול נחלש. אריה מזרחי הבחין שינוש נרדם והחל לצאת בשקט מהחדר, כששמע את הקול החלש: "אריה, לאן אתה הולך?"

השניים חזרו והתחבקו, אריה נשק למצחו, וינוש הצמיד את ידיו של אריה אל חזהו ונפרד ממנו. "הוא אמר לי שהחליט לא להילחם עוד על חייו. המשפט 'אריה, לאן אתה הולך?' ממשיך ללוות אותי מאז. כמו המשפט 'אני רוצה ברד' ביום הכיפורים. יצאתי מהחדר, ונראיתי כמי שאיבד שליטה לחלוטין".

יהודה טלמון, טלמצ'ו, קצין החינוך של חטיבה 7 ביום הכיפורים, הוזעק שוב ושוב על ידי אביטל לחזק את המפקד מעמק הבכא. לשכנע אותו להמשיך ולהילחם. מסור מאין כמותו, דוחה נסיעות עסקיות לחו"ל ופגישות חשובות במשרד עורכי הדין שלו כדי להיות ליד המפקד.

באחד הימים, ינוש ביקש לראות אותו. כשנכנס לחדרו, ינוש הודיע לו בקולו הרועם, שהוא כל כך הכיר ואהב: "טלמצ'ו, המפקד מודיע לך שהקרב נגמר". טלמון יצא מהחדר עם דמעות בעיניים: "זה ינוש שאני מכיר", אמר לאביטל.

•   •   •

אביגדור קהלני ניסה לעודד ולשכנע שהקרב בעיצומו, וכמו אז, בעמק הבכא, יתרחש הנס. שניהם ידעו שזה לא יקרה.

הם ישבו בחדר הקטן בבית החולים, אוחזים ידיים ומנסים להבין למה האחד לא מונה לרמטכ"ל, ולמה השני לא קיבל דרגת אלוף. ינוש קרא לזה החמצה. קהלני מיהר לתקן אותו. "לא אנחנו החמצנו. המערכת החמיצה. ההיסטוריה שופטת אחרת את הדברים. תראה לאן אתה הגעת. וגם אני. אתה היית עצמאי במחשבות ובתפיסות המבצעיות שלך והגעת כל כך רחוק. אני הייתי השר לביטחון פנים בממשלה וזכיתי למנות מפכ"ל למשטרה".

ינוש אמר לו: "אני רוצה שתדע, מזווית הראייה שלי, מה שהבליט אותנו זה הספר שלך 'עוז 77'. קראתי אותו הרבה פעמים, ובכל פעם יורדות לי דמעות. אתה מחזיר אותי לשדה הקרב. באומץ שלך לכתוב יצרת מסמך תיעודי. לא באת לפאר את עצמך, אלא את הגדוד שלך. כתבת בדיוק מה שהיה, כמו שהיה".

קהלני נשק למצחו ויצא. במכונית הפך במוחו שוב ושוב את המשפט האחרון של מפקדו: "אביגדור, אני לא מסוגל למשוך יותר, זה הסוף", ולא יכול היה לעצור את דמעותיו.

1979: כאלוף פיקוד הצפון עם הרמטכ״ל, רב־אלוף רפאל איתן // צילום: מיקי צרפתי, "במחנה", באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

הפרידה מיוסי בן חנן היתה של שני אחים אוהבים. ינוש הבכור, יוסי האח הצעיר. אחים מבחירה, שמרגע הפגישה בחולות בסיני, דרכיהם לא נפרדו. יוסי יצא משם בתחושה שנכרת איבר מגופו. 

שאול מופז ישב איתו, ויחד הם העלו זיכרונות מהעבר. ינוש דיבר על האכזבה שלו מכך שלא מונה לרמטכ"ל. ומופז מיהר להגיב: "זה לא אתה שהפסדת - זו מדינת ישראל שהפסידה".

כולם הגיעו להיפרד מהמפקד. לוחמים, חברים, משפחה. אסתר, אשתו הראשונה, אילנה, האחות שליוותה אותו כל חייו. טהר ועילי, רק בני 11, באו להגיד שלום לאבא בפעם האחרונה. ינוש התקשה לכבוש את דמעותיו: "הוספתם לי עוד 20 שנות חיים", לחש להם ולאביטל הדומעת.

המחלה ניצחה. הוא חש שאין בו יותר כוחות להמשיך וביקש מד"ר סאמח דהאר, אחד הרופאים שטיפל בו במסירות אין־קץ, להפסיק לתת לו את הטיפולים הקשים. 

אביטל ניסתה לשכנע אותו שימשוך עוד. שלא יוותר. אולי יקרה נס. זה כבר קרה פעם, כמה שבועות קודם לכן, כשאביטל, אחותו וילדיו ביקשו ממנו שימשיך עוד. שלא יוותר.

"אם אתם רוצים - אני יכול למשוך", הוא אמר, והצית תקווה לזמן קצר בלבד.

אריק ערד, בניו יורק, שמע על ההחלטה להפסיק להילחם. אביטל ביקשה ממנו שינסה לדבר עם ינוש. אולי הוא יצליח לשכנע אותו לא להניף את הדגל הלבן. אריק ביקש מאשתו, אורה, שהיתה בישראל, להגיע מייד לבית החולים.

אורה עודדה את ינוש ואמרה לו שהוא נראה טוב, לא כמו מי שהולך לסיים את חייו. ינוש רק חייך ושתק.

אביטל העבירה לו את הטלפון: "זה אריק".

"אריק, אתה יודע שאני הכי אוהב אותך בעולם", אמר ינוש. קולו נחנק. השיחה נפסקה.

ינוש בן גל, גיבור ישראל, המצביא, המנהיג, הרגיש, החם והמחבק, עצם את עיניו ביום שבת 13 בפברואר 2016, כשאביטל, רעייתו, לצידו.

•   •   •

בערב לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, למרגלות אנדרטת חטיבה 7 בקצרין, הזמין ינוש לבמה את מפקדי הגדודים שלחמו לצידו וחיבק כל אחד מהם: "זה לא אני שניצחתי את המלחמה. זה אתם. אני רק הייתי שם. במקרה התמזל מזלי לפקד על החטיבה".

אחר כך חיבק חזק גם את מאיר זמיר, "טייגר", שהצדיע והבטיח בשם כל לוחמי פלוגה ט', שאם "קודקוד 20" יקרא להם, כולם יתייצבו שוב לצידו. "בלעדיכם לא היינו מנצחים שם. עוד נחזור וניפגש בשדה הקרב", אמר ינוש וריגש את כל הסובבים.

כולם היו שם. מפקדים ולוחמים בחטיבה 7, החטיבה שלו, שתמיד תהיה מזוהה איתו, עם ינוש בן גל, שהוביל אותה לניצחון הגדול בקרב שבו הצילה את צפון רמת הגולן. הם היו הלוחמים והמפקדים. אלה שטיפסו שוב ושוב על הרמפות; אלה שהאבק והפיח כיסו להם את הפנים עד שהתקשו לראות את המטרות בסופו של עוד יום לחימה שלא נגמר; אלה שאיבדו חברים; אלה שעברו מטנק שנפגע לטנק אחר, שנפגע גם הוא; אלה ששמעו בקשר את קריאות העזרה ולא תמיד יכלו להושיע; אלה ששמעו את קולו של "קודקוד 20" שמבקש להחזיק מעמד. עוד חמש דקות. עוד עשר דקות. והם נשארו שם וניצחו, יודעים שבלעדיו זה לא היה קורה.

את פתח הדבר שכתב לספר "עד קצה היכולת, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים", ספרו של אילן סהר, קמ"ן החטיבה במלחמה, סיים ינוש בקטע מרגש, שראוי להופכו לחלק מתורת הלחימה של כל מפקד צעיר בצה"ל.

"באחד הימים ניגש אלי בחור צעיר וחסון, הציג עצמו כמפקד מחלקה בצנחנים ושאל אם מניסיוני הצבאי אני יכול לייעץ לו כיצד להיות מפקד יותר טוב. מזגתי לו קצת יין ואמרתי את הדברים הבאים: 'תהיה מפעיל ה'תבור' הטוב ביותר, האלונקאי החסון והחזק במחלקה, הנווט המצטיין בלחימה. הֱיה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. הֱיה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם, אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכל, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך'".

"איך גברתם על הסורים?", שאל הצנחן הצעיר.

"מפקדי הטנקים והמחלקות, שאת שמותיהם איני זוכר, לצערי הרב, הם אלה שהשמידו את השריון הסורי, עד האחרון שבהם", השיב ינוש. "הם היו הגיבורים האמיתיים של אותה מלחמה נוראית. זכור את האחריות המוטלת עליך. לך לשלום, ואם תפגוש אי פעם את מפקדי המחלקות של אותה מלחמה, עבור לדום, הבט בהם בגאווה וביראת כבוד, וברך אותם". 

•   •   •

במחזה המפורסם שכתב וויליאם שקספיר על קרב אז'נקור שהתקיים בשנת 1415 במהלך מלחמת 100 השנים בין אנגליה לצרפת, הקרב שינוש כל כך אהב לקרוא עליו, מתואר הרגע שבו ממריץ המלך האנגלי, הנרי החמישי, את לוחמיו לצאת לקרב מול האויב, העדיף עליהם בהרבה:

אנו המעטים, המעטים המאושרים, אנו חבורת האחים;

כי מי אשר ביום זה יקיז את דמו עמי,

אחי אקרא לו.

ובני אנגליה, אשר נחים במיטותיהם, בזויים יהיו בעינינו על שכאן לא היו,

ואת גבריותם ישפילו, עת יספר פלוני שאיתנו נלחם בזה יום קריספין הקדוש. 

 

הספר "ינוש" יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו