"לרפא לבבות מלאים בשנאה"

בימים שבהם חברי כנסת ערבים מתחרים ביניהם בביטויי הבנה לטרור, ואחד מהם, באסל גטאס, אף מואשם כי "סיכן את ביטחון המדינה", הסיפור של פאתינה שלהוב חזאן, מורה ישראלית, ערבייה־נוצרייה מעכו, הוא סיפור מנחם על אומץ ובעיקר על תקווה.

בעיצומו של גל פיגועי הטרור הפלשתיני, לפני כשנה, כשבשכם ובחברון רקדו על הגגות וחילקו סוכריות, חזאן, אשר מלמדת ערבית את ילדי עכו היהודים כבר 27 שנה, פירסמה פוסט שבו זעקה את כאבה: "האם אפלה סימאה את עינינו? נעלה את מוחנו?... מה לעשות שאיני יכולה עוד לשבת שלובת ידיים... אילמת למציאות הכואבת. המוטו שלי הוא לקבל ולכבד כל אדם באשר הוא... האם רק אני פוחדת מהשנאה שמכרסמת בחברה שלנו? האם רק אני כואבת את המצב? האם רק אני מרגישה צורך לצעוק לשמיים ולומר די! מספיק! תתעוררו!"

חזאן כתבה בעיקר לציבור הערבי בישראל, בלי לקרוא לציבור הזה בשמו, אבל היה קשה לטעות בכתובת: "אף אחד מאיתנו", כתבה חזאן לציבור הערבי בישראל בלי שתתייחס אליו ישירות, "לא יכול לעמוד בצד ולראות את הרציחות, הדקירות, האלימות ולשתוק. מי ששותק הוא פחדן.

"היכן אתם, בעלי הקול השפוי? האנושי? האוהב? מה? רק אני רואה שהקיצוניות העיוורת משתלטת על כולנו וגוררת את כולם לאי שפיות?... אני יודעת שהרבה יתנגדו למילותיי ויגידו שהשתגעתי, יחפשו אשמים, אז אני אגיד לכם, חברים יקרים: אנחנו אשמים שנותנים לכל חיות האדם להפיץ דברי גזענות שרק יסלימו את המצב... תנו לי יד. בואו ונעצור את הטרור".

בדרכה שלה, פאתינה חזאן - מורה לערבית, ועכשיו גם מחנכת כיתה ח' בחטיבת הביניים "רוז" (מייסודה של רשת אורט) בעכו - מנסה לעצור את השנאה והטרור כבר שנים ארוכות. מורה ערבייה אחת, בתוך צוות מורים יהודי ומאות תלמידים יהודים; מורה אחת ששמה לה למטרה להיות גשר בין בני אדם, ומתעקשת שלא לשפוט ולתייג אנשים לפי מקומות מגוריהם, שיוכם העדתי והדתי או דימויים. 

לפני שבועות אחדים ביקש ממנה נתן מאיר, בעלה של דפנה מאיר, שנרצחה לעיני ילדיה בדקירות סכין על ידי מחבל בפתח ביתה בעתניאל, לבוא ולשאת דברים בערב הזיכרון במלאות שנה לרצח.

באירוע הושק גם ספרה המרתק והמיוחד של יפעת ארליך על דפנה מאיר - "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" (הוצאת ידיעות ספרים). דפים רבים בספר לקוחים מדברי מאיר עצמה - כתבנית בלתי נלאית, שתיעדה באינטנסיביות מרובה ובגילוי לב חסר גבולות כמעט, את חייה הקצרים, הגיגיה, תחושותיה ומחשבותיה.

כמו ארליך ועוד רבים שנשבו בקסמיה של מאיר רק לאחר מותה, גם חזאן לא הכירה אותה בחייה. היא התוודעה לדמותה רק לאחר הרצח והתפעמה מאנושיותה רבת הגוונים, מיושרה - הקיצוני לעיתים, משמחת החיים שלה ובעיקר מהדרך שבה טיפלה באהבה בבני אדם, יהודים וערבים, כאחות בסורוקה.

חזאן, שגילתה נפש תאומה, הכינה מערך שיעורים על דמותה. מאות הפרסומים העיתונאיים על דפנה סייעו לה בכך. באחד השיעורים קראו התלמידים את ההספד של נתן על דפנה, שבו ביקש מכל אוהביה להרים רסיסים מאורה שנשפך, וללכת איתם הלאה, "כדי שאמת מארץ תצמח". בשיעור אחר, הילדים הכינו קולאז'ים ובהם כתבו לנתן ולילדיו דברים ותחושות על דפנה.

פאתינה ביקשה מהם להתייחס גם לכאב, לטרור ולשלום ולקבלת האחר. אחר כך יצרה קשר עם נתן מאיר והזמינה אותו לבוא לעכו ולדבר עם התלמידים. מאיר נענה לאתגר. הוא ישב מול התלמידים, סיפר להם על רעייתו האהובה דפנה שאיננה עוד - וגם דיבר בגנות הטרור, הנקמה והשנאה, בדומה מאוד לדרך שחזאן עושה כבר שנים בעכו.

 

להעלים את הסטיגמות

ביום חמישי שעבר, בחלוף שנה, חזאן באה לירושלים והשתתפה באזכרה לדפנה מאיר. רבים לא הבינו תחילה מה למורה הערבייה מעכו ולמאיר, אבל המשפט שבו בחרה לפתוח את דבריה, מאמרותיו היותר ידועות של מרטין לותר קינג, הבהיר הכל: "חיינו מתחילים את סופם ביום שאנחנו שותקים על דברים שאסור לשתוק לגביהם".

"הערביות שלי", הצהירה חזאן, "היא חלק ממני, ובמקום להתבייש בה, אני אכבד אותה, אשתמש בה כדי להראות את הפן האחר, את הצד הטוב, את האנושיות שנמצאת וקיימת בתוכי... את, דפנה, עזרת לחולים יום־יום, שעה־שעה - וביקשת מהקב"ה לעזור לך, ואני למדתי ממך לבקש מהקב"ה לעזור לי להמשיך בדרך שאני מאמינה בה. לרפא לבבות מלאים בשנאה, לרכך את המשקעים שנוצרים אחרי כל פיגוע ופעולת טרור, לעמוד ניצבת וגאה ולומר: זו לא הדרך שלי..."

מי שותק בחברה שלנו על דברים שאסור לשתוק עליהם?

"אנשים ששותקים מול הטרור, מול מעשי רצח, כמו רצח דפנה מאיר. מחאה נגד הטרור היא משהו שכל אדם שפוי, יהודי או ערבי, חייב בו. ברגע שאנו שותקים וממשיכים כאילו שום דבר לא קרה, אנו גורמים לשנאה ולטרור להמשיך, ואני חושבת שהקול הערבי השפוי אינו נשמע. הקול האמיתי של הערבים שאני מכירה - אינו נשמע".

מדוע הוא אינו נשמע?

"רבים מדי שותקים, אבל התקשורת נמשכת אחרי דברים שמציגים את הערבי הרע, הלא טוב, ויש בינינו הערבים אנשים מדהימים שדבקים באנושיות. רובנו כאלה".

אבל החברה הערבית שותקת. יתרה מזאת - חלק ממנהיגיה הפוליטיים, ח"כים ערבים, אפילו מזדהים עם הטרור ומצדיקים אותו.

"זה לא הרחוב הערבי האמיתי. אני רואה את האנשים שחיים לצידי בארץ הזאת, בעיר שלי, במדינה שלי. את הרופאים הערבים, את החיים המשותפים, את האנשים שחיים וסועדים ועובדים וגרים יחד. את בניי שלמדו בריאלי בחיפה, את החברים היהודים שלהם שהם בני בית אצלנו ולהפך". 

יהיו שיאמרו שאת אינך מקרה מייצג.

"אני חושבת שאני מייצגת. אני גם חושבת שצריך להעמיק את ההיכרות בין יהודים לבין ערבים. המפגשים של רובנו מסתיימים בניגוב של חומוס בפיתה. כדי להכיר אדם, צריך ללמוד את התרבות שלו, את הדת, את ההיסטוריה ואת הערכים שלו. בהמון דברים יש בורות, גם בצד היהודי וגם בצד הערבי.

"סיפור של התגברות, התמודדות וטיפוס". דפנה מאיר ז"ל

"לא אשכח את היום הראשון שלי בבית ספר בעכו. הצגתי את עצמי: 'שלום, שמי פאתינה חזאן', והילדים פקחו עיניים גדולות. 'את נשואה ליהודי?'; 'את לא נראית ערבייה'. מצטערת - את הזנב שלי שכחתי בבית. לאט־לאט הם הבינו שהראייה שלי זה לצאת מתוך האדם ולהכיר את האדם. עשינו פרויקט גדול של דו־קיום, שהיו בו גם קשיים, ולמידה והיכרות.

"אחד התלמידים מכיתה ט', בן 15, אמר לי בגילוי לב: 'המורה - אני לא יכול להסתכל על ערבים. רק רואה ערבים - רואה שחור'. אחרי כמה פגישות ושיחות ודיונים הוא הציע לי לשנות את שם הפרויקט מ'דו־קיום' ל'צבעים לחיים'. שאלתי אותו למה, והוא הסביר לי שעכשיו הוא כבר לא רואה שחור, אמנם לא בהכרח אוהב, אבל כבר לא שונא. אלה הצלחות קטנות שממלאות אותי שמחה. לילדים שלי אני אומרת תמיד - אל תשנאו. מותר לכם לא לאהוב, אבל אל תשנאו. אני ממליצה לכולנו לאמץ זאת".

אמרת בערב לזכרה של דפנה מאיר שאת מבקשת מהקב"ה שייתן לך כוח לרפא לבבות מלאים שנאה. פגשת בכאלה?

"בשני הצדדים. אספר לך סיפור מתקופת האינתיפאדה השנייה. צעדתי בחצר  שבין חטיבת הביניים 'רוז' לחטיבת הביניים 'עלייה שנייה'. זה היה למחרת פיגוע שהתרחש, והנה, מאחורי, אני שומעת תלמידים קוראים: 'מוות לערבים'. הולכת עוד כמה צעדים ושוב: 'מוות לערבים'. הסתובבתי ונהיה שקט. המשכתי ללכת ואז שוב זה חזר, הפעם מלווה במחיאות כפיים: 'מוות לערבים', 'מוות לערבים'.

"עליתי לחדר המנהלת עם אחד התלמידים שחשדתי בו, ואחרי שהסתיים השיעור חזרתי אל המנהלת, שכבר ערכה בירור, ומצאתי שם בחור צעיר אחר שהודה בפניי בגלוי שהוא זה שקרא: 'מוות לערבים'. שאלתי את הבחור הצעיר הזה אם הוא מכיר אותי, אם הוא יודע מדוע אני כאן, ומה בכלל הוא יודע עלי? אמרתי לו במילים פשוטות שאני כאן 'כי אני אוהבת בני אדם', 'כי אני אוהבת אתכם'.

"סיפרתי לו בקצרה על הפן האחר של הערבים, שאותו הוא אינו מכיר. סיפרתי לו מעט על משפחתי, על השכנים שלי. זה לא לקח יותר מכמה דקות עד שהילד התחיל לבכות. המנהלת רצתה להרחיק אותו מבית הספר. אמרתי לה: בשום פנים ואופן לא. עם רגשות אני לא מתווכחת. אבל אני יכולה לנסות לרפא רגשות, לנסות לרפא שנאה, לרכך. זה מה שעשיתי באותו מפגש".

 

"הנתינה היא מתנה"

בבתי הספר של רשת אורט בעכו שבהם היא מלמדת או לימדה - שתי חטיבות ביניים ("רוז" ו"עלייה שנייה") ותיכון דרסקי - חזאן הובילה ומובילה שלושה פרויקטים: "מסבירים צעירים", "קשרים לשלום" ו"שומרי מסך". הראשון, שיזמה רשת אורט, מתנהל בתיאום עם משרד החוץ ומשרד ההסברה. הוא מנוהל באנגלית ומציג את פניה היפות יותר של ישראל בעולם.

כך, למשל, במהלך מבצע צוק איתן, כשעל המרקעים בעולם ריצדו תמונות של עיי חורבות מעזה המופצצת, הפגישה חזאן את תלמידיה היהודים עם תלמידים ערבים מבית הספר חלמי שאפעי, שדיברו, כתבו והציגו את החיים המשותפים בעכו, למרות המלחמה.

"כל מי שראה את זה בעיתוי ההוא - שיפשף עיניים בתימהון", נזכרת חזאן. בעיצומו של גל הטרור בשנה שעברה התקיים מפגש נוסף בין תלמידי כיתות י', יהודים וערבים. החמ"ל שפתחו נשא את הכותרת: "ילדים נגד טרור". גם ב"קשרים לשלום", מטעם מרכז פרס, מתקיימים מפגשי יהודים־ערבים, בעוד ב"שומרי מסך" נלמדים כללים לשימוש נכון באינטרנט וברשתות, כדי למנוע אלימות. 

ההיכרות החדשה יחסית עם משפחת מאיר ואנשי עתניאל מולידה בימים אלה תקווה לפרויקט נוסף, שעדיין נמצא בשלבי התהוות - פעילות משותפת של נשים מעכו ומעתניאל שיפעלו יחד לקידום הבנה ומניעת טרור ואלימות. כאשר מדובר בעתניאל, זה אינו מאוד מפתיע. למרות שהיישוב ידע פיגועים וקורבנות רבים, דמויות מרכזיות בו, דוגמת הרב יעקב נגן או יהודה גליק - קיימו בעבר שיח עם פלשתינים ואנשי דת מוסלמים.

חזאן מקיימת קשר שוטף גם עם הוריה של בת חן שחק, שנרצחה לפני כ־20 שנה, ביום הולדתה ה־15, בפיגוע בדיזנגוף סנטר. "הוריה של בת חן, צביקה ואיילת שחק - הפכו לבני משפחה אצלי", מספרת חזאן. "לפני שנים אחדות לקחתי אותם יחד עם משפחה פלשתינית שכולה מחברון, שאיבדה ילד בן 13.

"הוא נורה למוות בתקופה של מהומות ומתיחות כשיצא לקנות שקית קמח לאמו; חטף כדור והוציא את נשמתו בידיים של אבא שלו. שני זוגות ההורים באו לבית הספר כדי להגיד די לעימות ודי לשכול ולשפיכות הדמים ולטרור, כי דם רק גורר דם. זו היתה פגישה טעונה מאוד.

"אבא של בת חן קם והציג את עצמו, ואז נשמע קול של תלמיד ערבי שעמד בצד ואמר: 'חבל שלא לקחו את כולכם'. היה הלם של כמה שניות, אבל מי שהגיב מייד היה האבא הפלשתיני שאיבד את בנו, ולאט לאט המפגש הזה עלה על פסים חיוביים יותר. 

"עכו", אומרת פאתינה חזאן, "היא מקום שמבחינה סוציו־אקונומית נמצא נמוך יחסית, וכשאני מביאה בפני ילדים, יהודים או ערבים, וגם בפני מבוגרים, את הסיפור על הכוחות המיוחדים של דפנה מאיר, וברגע שנתן ישב לפני הילדים ודיבר על הכוחות המיוחדים הללו - זה העניק כוחות לילדים וגם לי.

"הרי סיפור חייה של דפנה הוא סיפור של התגברות, התמודדות וטיפוס, כאשר ההענקה והנתינה הבלתי פוסקת הן הסולם שבאמצעותו יוצאים ממקומות נמוכים, ועולים ומשתפרים. הנתינה היא מתנה".

 

תפילת האחות

חזאן, שגדלה בחיפה, נשואה להאני, בן עכו, עיוור מלידה שהפך לעורך דין, "ורואה", כדבריה, "טוב יותר מהרבה אנשים שאינם עיוורים". היא עצמה לומדת כיום משפטים במכללת צפת, וממשיכה כהגדרתה "לרפא לבבות מלאים בשנאה".

"פחדן מי ששותק מול טרור, שנאה ואלימות", היא אומרת, ומספרת לתלמידיה היהודים ולערבים בעכו על תפילת האחות שחיברה דפנה מאיר; תפילה שתורגמה לשפות רבות. בתפילה הזאת היא מבקשת מ"בורא עולם המנהלו בחסד וברחמים", שיזכה אותה "לחלק תרופות לעמך ישראל הזקוקים לישועה, וגם לבני עמים אחרים הנמצאים תחת הטיפול המסור של שליחיך הנאמנים".

חזאן מגוללת בפניהם את סיפורה של מאיר, הילדה המאומצת שאימצה בעצמה (יחד עם נתן) שני ילדי אומנה, ושימשה השראה לזוגות מאמצים נוספים; על יושרה הקיצוני, ההומור המטורף שלה, היותה כתובת לנשים רבות בנושא הפוריות, ועוד מרכיבים בתמהיל המיוחד של דפנה, "דמות שמעניקה השראה ומסייעת למי שרק מוכן לעשות זאת - לרפא לבבות מלאים בשנאה, ובעיקר לא לשתוק על דברים שאסור לשתוק עליהם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו