על חמידות, סטנד־אפ ופופואטיקה - עמיחי שלא הכרתם

סטנד־פואטי

גלעד מאירי

השירה של יהודה עמיחי מוכרת דרך צורות ותכנים המזוהים עימה באופן מסורתי: מטפורות ודימויים מקוריים ("הָאֲוִיר מֵעָל יְרוּשָׁלַיִם רְווּי תְּפִלּוֹת וַחֲלוֹמוֹת/ כְּמוֹ הָאֲוִיר מֵעָל לְעָרֵי תַּעֲשִׂיָּה כְּבֵדָה"), משחקי לשון וירטואוזיים, פרודיה מתוחכמת על מקורות יהודיים ("אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים/ הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ"), עמדת דובר אינדיווידואליסטית ("כָּל הַלַּיְלָה עָלָה צָבָא מִן הַגִּלְגָּל [...] אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל מִטָּתִי") והמוטיב של ירושלים; למניינו של חוקר שירת עמיחי, בעז ערפלי, ירושלים מוזכרת 220 פעם בשירתו.

אך לצד שירת עמיחי הקנונית יש צד פרינג'י, חמיד, שובב ופופואטי, המוכר פחות, אך בהחלט לא פחות משמעותי, עכשווי ורלוונטי.

לעומת הניסיוניות האוונגרדית או המוזיקליות החדשנית בהתאמה של חבריו לקבוצת "לקראת", דוד אבידן ונתן זך, המהלך האקספרימנטלי המקורי של עמיחי הוא חמידות; בתמצית - חמידות היא התיילדות. הוא היה משורר החמידות הראשון בשירתנו, בלי שיהיה מודע לה. עם זאת, שירתו היא זו שהציבה אופציית חמידות לקודמיו (אברהם חלפי, יונתן רטוש), בני דורו (אבידן וזך) ודורות מאוחרים (רוני סומק, נעם פרתום ואחרים).

שיריו החמידים חתרו תחת ערכי השירה הציונית, הגברית והמיליטריסטית: עם חמידות לא כובשים את העבודה ואת האדמה, אחרי הכל. כך, למשל, בשירו הפופולרי "אמי אפתה לי את כל העולם": "אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם/ בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת/ אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי/ בְּצִמוּקֵי כּוֹכָבִים[...] הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי".

החמידות נוצרת באמצעות טשטוש גרוטסקי של גיל הדובר: הוא בעל מצב תודעתי רב־גילי של בן ומאהב, מעין ילד מגודל, העורג לאם המזינה אותו בהגזמה ("כָּל הָעוֹלָם"). החמידות הקנתה לשיר מעמד מרכזי במערכת החינוך, כגשר נוח לספרות הגבוהה, אך זאת ללא המודעות אליה.

מוטיב שרוֹוֵח בשירת עמיחי הוא האנשת האל, ולא פעם אף הנמכתו. יש שההאנשה משמשת להחמדת האל, כמו בחמשיר "הִתְגַּלּוּת": "הַיּוֹם הָאֱלֹהִים הִתְגַּלָּה לִי/ כָּךְ:/ מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרַי עָצַם אֶת עֵינַי/ בְּכַפּוֹת יָדָיו:/ נַחֵשׁ, מִי זֶה?". החמידות, או ההתיילדות, נוצרת כאן הודות לפרודיה על תמימותו של אדם המסתתר מפני האל בגן העדן ("וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה", בראשית, ג: ט), והיא מעוצבת על ידי מטפורת משחק הילדים ("קוּקוּ") בין הדובר לאלוהים. הקיום האנושי בעולם האלוהי מדומה ליחסי מבוגר ותינוק, ומשחקי המחבואים המתגרים של אלוהים נראים חמודים ומגוחכים בו־בזמן.

הכל בגרב

שירת עמיחי משתעשעת במפתיע גם עם הארוטי באמצעות סטנד־אפואטי (שילוב בין סטנד־אפ לפואטי). לדוגמה, שירו "אותה רקמה, אותה דוגמה" במבנה סטנדאפיסטי, כסיפור קצרצר בעל הומור כחול: "רָאִיתִי אִישׁ חָבוּשׁ כִּפָּה צִבְעוֹנִית/ בְּדֻגְמַת אַחַד הַבְּגָדִים הַתַּחְתּוֹנִים/ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָהּ/ לִפְנֵי זְמַן רַב.// הוּא לֹא הֵבִין מַדּוּעַ הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ/ וּמַדּוּעַ הִסְתּוֹבַבְתִּי אַחֲרָיו/ וּמָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וְהָלַךְ לוֹ.// וַאֲנִי מִלְמַלְתִּי לְעַצְמִי: אוֹתָם/ צְבָעִים, אוֹתָהּ רִקְמָה, אוֹתָהּ דֻּגְמָה,/ אוֹתָהּ רִקְמָה, אוֹתָהּ דֻּגְמָה".

התיאור כה ספציפי וקונקרטי עד כי נראה שזה ביוגרפי. עמיחי כנראה הלך ברחוב וראה אדם החובש כיפה ייחודית, שעיצובה המקורי לא הותיר מקום להיסוס - מדובר בבד הצבעוני של תחתוני האקסית. השיר עשוי היה להיות אך ורק פרפורמנס של סינכרון קסום, אלא שצפונה בו גם פרודיה על קלישאה מן המקורות - עליונים ותחתונים: הכיפה שבראש, בחלק העליון של הגבר, אינה אלא תחתוני אישה. כלומר, הכוונה בתחתונים היא, הלכה למעשה, להלבשה תחתונה. המסר - השכינה שורה בכל: היא איננה מוגבלת למטאפיזי, אלא מצויה אף בפיזי.

שיר נוסף שלו, הנוקט עמדה קומי־ארוטית הוא "כֶּלֶב אַחֲרֵי הָאַהֲבָה": "אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתְּ אוֹתִי/ נָתַתִּי לְכֶלֶב גִּשּׁוּשׁ לְהָרִיחַ/ בְּחָזִי וּבְבִטְנִי. יְמַלֵּא נְחִירָיו/ וְיֵצֵא לִמְצֹא אוֹתָךְ.// אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁיִּמְצָא וְיִקְרַע/ אֶת אֶשְׁכֵי מְאַהֲבֵךְ וְיִכְרֹת שָׁפְכָתוֹ/ אוֹ לְכֹל הַפָּחוֹת/ יָבִיא לִי גֶּרֶב שֶׁלָּךְ בֵּין שִׁנָּיו".

השיר הוא משאלת לב אלימה של מאהב קנאי המבקש לנקום במאהב של האקסית באמצעות כלב גישוש, אשר יכרות את איבר מינו, או לפחות יביא לו את הגרב שלה. קריעת אשכי המאהב היא דימוי מזעזע וכואב, אבל ההומור והדימוי של כלב ממושמע האוחז בגרב אשה מרככים את האימה והזוועה; לא בכדי עמיחי בחר בגרב, כי בשיכול אותיות (אָנַגְרָמָה) אירוני הוא גבר. כלומר, הפונקציה של ההומור הגרוטסקי היא סובלימטיבית: לעדן את התוקפנות.

עמיחי מערים על הקורא וגורם לו להזדהות עם המאהב הקנאי משום סבלו, האותנטיות של זעמו והאומץ לומר בקול מה שאסור, אך הוא מצליח בכך בעיקר הודות לשימוש מתוחכם בכלב גישוש. הרי, בד"כ כלב גישוש הוא ברשות המשטרה - אוכפי החוק, אלא שכאן התהפכו היוצרות: המאהב הקנאי, העבריין בפועל, הוא זה שעושה שימוש בכלב בילוש נגד המאהב התמים, העבריין לכאורה; כך הוא מנקה את עצמו באופן מניפולטיבי מאחריות לאלימות.

משבת לשבת

חומרי היומיום היו מגרש משחקים פואטי עבור עמיחי. לכן זה לא מפתיע ששירתו נדרשה גם לכדורגל; פעם אחת הוא אף נטל חלק בטור הטוטו העיתונאי "הניחוש שלי" (מארכיון הזיכרון של רוני סומק). לדוגמה, שיר 11 מהמחזור "טִיּוּל יְהוּדִי: הַשִּׁנּוּי הוּא הָאֱלֹהִים, הַמָּוֶת נְבִיאוֹ":

"וּבֵין הָעַרְבַּיִם בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן רָאִינוּ
מִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל קְטַן מִדּוֹת בֵּין הַיְּעָרוֹת:
הַקַּוִּים הַלְּבָנִים מְחוּקִים מִזְּמַן וְאֵין גְּבוּל וְאֵין כְּלָלִים וְאֵין חֻקִּים.
שַׂחְקָנִים מֵתִים שִׂחֲקוּ וְלֹא נִרְאוּ
וְהַמַּשְׁרוֹקִית קוֹנְנָה כְּמוֹ נָשִׁים מְקוֹנְנוֹת,
וְהַשְּׁעָרִים הֵם שַׁעַר הַצֶּדֶק מִזֶּה וְשַׁעַר הָרַחֲמִים מִזֶּה,
הָרְשָׁתוֹת קְרוּעוֹת וְנַפְשׁוֹת הַמֵּתִים חָמְקוּ דַּרְכָּן.
וּבְאֶמְצַע הַמִּגְרָשׁ רַק הַכַּדּוּר הָיָה מַמָּשׁ בָּעֶשֶׂב
כַּדּוּר שָׁחֹר וְלָבָן, כְּמוֹ נִשְׁכַּח מִן הַיָּמִים הָהֵם".

הכדורגל הוא מטפורה הממחישה טענה קיומית ביחס לאופיים החולף של החיים: אפילו כוכבי כדורגל שנראים נצחיים בשיאם - לבסוף אף הם דועכים, מתים ונידונים בשמיים לשבט או לחסד; כך חולפת לה תהילת עולם.

שירים אלו מדגימים ניסיוניות ואי תקינות פוליטית מגדרית נדירה בפואטיקה של עמיחי. עם זאת, בהתאמה לאקלים הסגנוני הנוח של שירתו, האקספרימנטליות והמרדנות מאופקות ומצומצמות בהיקפן, אולם עדיין יש בהן אומץ, פתיחות ובשורה הראויים לתשומת לב.

***

מישהו שר במדבר

עדו ניצן

המשורר העיוור ארז ביטון, חתן פרס ישראל, הקדיש את שירו "להגיד מדבר" למשורר יהודה עמיחי: "יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת/ סִרְטְטָה לְפָנַי/ נְאוֹת מִדְבָּר/ יָרֹק עַל יָרֹק./ כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים/ יָד נוֹגַעַת בְּיָד/ עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ/ אֵלַי/ גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר/ וּפֶלֶא/ הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר".

בראיון ל"ישראל היום" סיפר ביטון כי השיר נכתב בעקבות נסיעה משותפת שלו ושל עמיחי במונית, מערד לירושלים, שבה ביקש מעמיחי לתאר לו את המדבר. עמיחי שתק, ובמקום לתאר את המדבר במילים הוא בחר לאחוז בידו ולשתוק איתו יחד. באותו ראיון ביטון סיפר כי רק בשנת 2014, שנים לאחר מותו של עמיחי, כאשר זכה בפרס לשירה ע"ש עמיחי המנוח, גילה כי גם עמיחי כתב שיר, דומה להפליא, על אותה חוויית שתיקה משותפת: "פַּעַם נָסַעְתִּי/ לְאֹרֶךְ יָם הַמֶּלַח/ עִם מְשׁוֹרֵר עִוֵּר./ רָצִיתִי לְתָאֵר לוֹ/ אֶת הַמַּרְאוֹת/ וְשָׁתַקְתִּי. הוּא רָאָה/ הוּא הֵבִין".

אין זה פלא שארז ביטון, שחרף עיוורונו מכיר וזוכר בעל פה באופן פנומנלי אינספור שירים עבריים, לא הכיר את השיר הזה של עמיחי. מי שיעיין במהדורת כל שירי יהודה עמיחי בהוצאת שוקן, המונה חמישה כרכים ובהם יותר מ־1,500 שירים שנכתבו על ידי עמיחי במשך כ־50 שנה, לא ימצא שם את שיר השתיקה המדברי. הסיבה לכך היא שהשיר "פעם נסעתי" לקוח מספר שירים מיוחד ושכוח של עמיחי ושמו "נוף גלוי עיניים".

הספר, שראה אור בשנת 1992, הוא למעשה ספר־אלבום, המשלב שירים של עמיחי בעברית ובתרגום לאנגלית ולגרמנית, לצד צילומים של מדבר יהודה שצילם פרנץ שמעון וילר. "פעם נסעתי" הוא השיר הראשון בספר, הכולל 29 שירים וצילומים בלבד.

מקור שם הספר, "נוף גלוי עיניים", הוא במשחק מילים על דבריו של בלעם בן בעור המבקש לקלל את עם ישראל במדבר ולבסוף יוצא מברך: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם השקיף על עם ישראל במדבר - ולעומתו עמיחי משקיף בשיריו על המדבר עצמו, הנוף גלוי עיניים ולא האדם.

מההתחלה

"'בְּלִי רֵאשִׁית, בְּלִי תַּכְלִית',
שָׁר פַּיְּטַן יְמֵי הַבֵּינַיִם
וְאֶלֶף שָׁנִים אַחַר כָּךְ
אָמַר הַמְשׁוֹרֵר הָאַנְגְּלִי אֶלִיּוֹט:
'בִּתְחִלָּתִי - אַחֲרִיתִי'.

וּבְעוֹד אֶלֶף שָׁנִים
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יָשִׁירוּ וְאִם יַגִּידוּ
וְאִם יַגִּידוּ,
מָה?"

בפתח הספר עמיחי כתב הקדמה שמסבירה את מהותו הייחודית כספר אלבום שירי מדברי: "שלושה חברנו יחדיו בספר זה: מדבר יהודה בנצחיותו הסבילה, פרנץ וילר בתצלומיו ואני במילותי. מדבר זה קיים מימי קדמת עולם, מגיאולוגיה דרך ארכיאולוגיה עד להיסטוריה ועד לימינו. הוא זוכר את הנוודים בשביליו, את המסתתרים מאויביהם בנקיקיו, את המתבודדים במערותיו, את לוחמי בר־כוכבא בשעת מצוקתם, את הבדואים לדורותיהם ואת נערי הפלמ"ח שסיירו בערוציו לקראת קום מדינת ישראל.

"פרנץ וילר הגיע כאדם מבוגר אל מולדתו הישנה־חדשה. הוא התאהב במדבר יהודה, שמצוי כל כך קרוב לירושלים וכל כך רחוק משאון התיירות שבה. ואני, בימי נעוריי עברתי בו, לעיתים, בימי מלחמה ובימי שלום. זהו מעין ספר זיכרונות של שלושתנו".

יהודה עמיחי נודע, ובצדק, כמשורר של בני אדם: הוא כתב על עצמו ועל אהבותיו, על הוריו ועל זיכרונות ילדותו, על יהודים, על ירושלמים, על ישראלים. דווקא בספר הזה, שלא נכלל, לפחות ברמת הזיכרון הקולקטיבי, בקאנון של עמיחי - המדבר ניצב במרכז, והוא שותף פעיל ושווה בין שווים ביצירת הספר. השירים מאירים את הצילומים, הצילומים מאירים את השירים, ואת שניהם מאיר המדבר עצמו – המושא האומנותי של הספר. ואולי דווקא בשל מקומו המרכזי של המדבר, בתוך ריבוי המלל האנושי המציף מכל עבר - צומחת מן הספר הזה של עמיחי שתיקה גדולה.

באחד משירי הספר, שלצידו תמונה של שיירת גמלים העוברת בגבעות המדבריות ללא רועה, עמיחי כותב:

"מָה כָּאן שֵׁנָה וּמָה עֵרוּת,
מָה שְׁתִיקָה וּמָה דִּבּוּר,
מָה עַצְבוּת וּמָה שִׂמְחָה,
מָה תִּקְוָה וּמָה יֵאוּשׁ,
מָה זָכָר וּמָה נְקֵבָה,
מָה חַי וּמָה דּוֹמֵם".

אצל עמיחי המדבר ריק מאדם (מאיר וילזטיר כתב: "רֵיק הָעוֹלָם וּבוֹ יֵשׁ רַק אָדָם/ אֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר רַק אֵינְאָדָם"); ואנשים מצולמים רק בשתיים מתוך התמונות שבספר. אך דווקא בסביבה המדברית הריקה מאדם צומחת התפילה אצל עמיחי, שיחסו לדת ולאלוהים פרנס תילי תילים של מאמרים ומחקרים.

כך באחד השירים היפים שבספר, שכל כולו העלאה על נס של חידת המדבר המורכבת כל כך, עמיחי כותב: "מִישֶׁהוּ שֶׁאֶת פָּנָיו לֹא רָאִינוּ/ הִשְׁלִיךְ כָּאן אֶת גְּלִימָתוֹ/ וְהָלַךְ לוֹ./ וְלָנוּ נִשְׁאַר לִלְמֹד מִן הַגְּלִימָה/ קְפָלִים, קְפָלִים, קְפָלִים/ קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ" - קפלי המדבר המשורטטים ביד שמימית הם הם יסוד ההתגלות והחוויה הדתית.

ככלל, השירה של עמיחי אינה שירה שצועקת בקול גדול, ובכל זאת ב"נוף גלוי עיניים" נמצא הקצה השותק בשירתו, שירה שכמעט לוחשת, שירה שהשתיקה הנצחית של המדבר מרגיעה בה כל דיבור אנושי. בימי המלחמה עתירי המלל שבהם אנו נמצאים, אולי ראוי לחזור לשירה כזו - שירה לוחשת, שירה שמנסה לדבר דווקא מתוך הדממה.