הכירו את החברה הקטנה והנאמנה ביותר של ישראל

היא נמצאת פחות או יותר הכי רחוק מאיתנו בעולם, אבל נחשבת לחברה הכי קרובה שלנו באו"ם, ומצביעה בעדנו בכל הזדמנות – אפילו כשארה"ב מסתפקת בהימנעות. היום, לכבוד 45 שנה לייסודה של מיקרונזיה (שאגב, מקור שמה הוא שילוב של המילה “קטן” בלטינית עם “אי” ביוונית, על שם העובדה שמדובר בקבוצה של איים קטנים), נספר לכם, בעזרת Claude, על המדינה שרוב העולם כלל לא מודע לקיומה.

לאיים המרכיבים את מיקרונזיה של ימינו יש היסטוריה עשירה, הנמשכת אלפי שנים מאז הגיעו המתיישבים יורדי הים הראשונים מדרום מזרח אסיה לקבוצת האיים השוכנת מצפון-מזרח לפפואה גינאה החדשה (חציו המזרחי של האי שמעל אוסטרליה). התרבויות והמסורות המגוונות של האיים המיקרונזיים התפתחו במשך אלפי שנים כמעט ללא השפעות חיצוניות.

כל זה השתנה במאה ה-16, כאשר מגלי ארצות ספרדים הגיעו לאיי מריאנה, מצפון למדינות הפדרציה של מיקרונזיה של ימינו. במהלך המאות הבאות, ספרד, גרמניה, יפן ולבסוף ארה"ב השתלטו כל אחת על חלקים מהאזור המיקרונזי באמצעות רכישה, השקעה או קרבות כיבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה שמרה ארה"ב על ריבונותה באיי קרוליין, הכוללים את רוב האיים המהווים כיום את המדינה ששמה המלא הוא "הפדרציה של מיקרונזיה”. תחת ממשל אמריקאי בפיקוח האו"ם, אוכלוסיות האי המקומיות החלו לשאוף יותר ויותר לממשל עצמי במהלך שנות ה-60 וה-70.

בשנת 1975, הקונגרס של מיקרונזיה ניסח חוקה לאיחוד ארבעת מחוזות האיים הגדולים צ’וּק, פּוֹנְפֵיי, קוֹסרַאֶה ויאפ לאומה פדרטיבית אחת, בדומה לארה”ב, עם ממשלות נפרדות לכל קבוצת איים וממשלת-על לכולם יחד. ב-10 במאי 1979, לאחר מספר תיקונים ודיונים פומביים, אושררה החוקה שיצרה את המדינות הללו בהצבעה ציבורית. עם זאת, נדרשו עוד שנים רבות של מו"מ מול ארה"ב עד שוויתרה על ריבונותה על האיים ב-1986, אם כי היא עדיין אחראית לבטחונם.

כיום חיים במדינות הפדרציה של מיקרונזיה קצת יותר מחצי מיליון איש על פני כמעט 600 איים הפרושים על פני שטח עצום בדרום-מערב האוקיינוס השקט. בירת מדינת-העל, פאליקיר, ממוקמת על האי פונפיי. היא אמנם נחשבת לעצמאית, אך כאמור, תלויה לחלוטין בארה"ב, וסובלת מבעיות שונות הנובעות ממיקומה המרוחק, שמקשה למשוך אליה תיירים והשקעות זרות, ומקשה לגייס הון לפיתוח תשתיות.