“בירתנו הנצחית, עד להודעה חדשה" – למה מדינות מחליפות עיר בירה?

בין ערי הבירה שכל אחד יודע לדקלם בעל פה, מוסקבה היא בהחלט אחת המובנות מאליהן – אבל זה לא תמיד היה המצב. מתחילת המאה ה-18 ועד לפני 106 שנה, בתחילת המאה ה-20, בירת רוסיה היתה בכלל סנקט פטרבורג. השינוי הגיע ב-12 במרץ 1918, כאשר ברוסיה נשבו רוחות מהפיכה ולנין חשש לאבד את הבירה, ולכן העביר את השלטון לעיר שבה המפלגה שלו היתה ‘בטוחה’ יותר מאשר בעיר הנמל החשופה לפלישות מהחוץ ומורדים מבפנים.

אבל רוסיה אינה המדינה היחידה, הראשונה או האחרונה שהחליפה עיר בירה. ביקשנו מ-Perplexity ו-Claude לספר לנו על דוגמאות נוספות לחילופי ערי בירה, מעבר לדוגמאות המוכרות של ארה”ב ואוסטרליה, שכידוע מיקמו את ערי הבירה שלהן במקומות ‘ניטרליים’ שאינם שייכים לתחום השיפוט של אף חלק מהמדינה.

רוסיה
החלפת בירת רוסיה ב-1918 לא היתה הראשונה בתולדותיה. מוסקבה שימשה כבירה הראשונה של המדינה עוד בגלגול המוקדם שלה בין המאה ה-16 למאה ה-18. ב-1721 היא הפכה לבירת האימפריה הרוסית כמעט ברצף עד למאה ה-20, מלבד "הפסקה" קצרה בין 1928 ל-1930, אז שוב חזר התואר למוסקבה.

פקיסטן
בשנת 1958 החליטה ממשלת פקיסטן להעביר את משכנה מקראצ'י לאיסלאמבאד, שהחלה להיבנות במיוחד כדי לשמש כבירה החדשה. המעבר נועד ליצור מרכז בטוח יותר, הרחק מהפגיעות של עיר החוף. המעבר הסתיים רק בשנות ה-80.

ברזיל
בשנת 1960 הועבר מעמד עיר הבירה של ברזיל מריו דה ז'נרו לברזיליה, שנבנתה במיוחד לשם כך קרוב למרכז הגיאוגרפי של המדינה הגדולה בדרום אמריקה. ההחלטה נבעה מניסיון לקדם פיתוח כלכלי ופיזור טריטוריאלי רחוק יותר מהחוף.

טנזניה
בשנת 1974 קבעה טנזניה כי בירתה תעבור מדאר א-סלאם שבאי זנזיבר לדודומה שבמרכז המדינה. המהלך נועד להקים בירה מרכזית יותר ולהפחית את העומס על דאר א-סלאם – אך היא נשארה מרכז השלטון.

חוף השנהב
ב-1983 הועברה בירת חוף השנהב מאביג'אן לימוסוקרו, עיר הולדתו של הנשיא דאז פליקס הופואט-בויני. החלטה זו נבעה במידה רבה מהעדפתו האישית של הנשיא ורצונו לפתח את עיר הולדתו – אך בפועל אביג’אן נשארה העיר הגדולה, מרכז פעילות הממשלה ומשכנן של מרבית השגרירויות בה.

ניגריה
ב-1991 הועברה בירת ניגריה מלאגוס לאבוג'ה. הסיבה העיקרית למהלך זה הייתה הקמת בירה מרכזית יותר, שאינה נמצאת על החוף, מה שנתפס כסיכון ביטחוני פוטנציאלי. בנוסף, לאגוס הפכה לצפופה מאוד והשסעים הפנימיים בחברה הניגרית איימו לפרק את המדינה. אבוג’ה הוצעה על ידי הממשלה ב-1976 כעיר ניטרלית במרכז המדינה, שתחבר את כל הפלגים.

קזחסטן
בשנת 1997 העבירה קזחסטן את בירתה מאלמטי לאסטנה, ובהמשך שינתה את שמה לנור-סולטן. ההעברה נבעה מהרצון להקים מרכז מנהלי חדש, קרוב יותר לשטחים הצפוניים של המדינה והרחק מהסיכונים הפוטנציאליים של פעילות סיסמית ליד אלמטי. מיקומה המרכזי והתשתית המודרנית של נור-סולטן הפכו אותה לבחירה מתאימה לבירה החדשה.

מיאנמר
בשנת 2005, החונטה הצבאית השלטת במיאנמר העבירה את הבירה מיאנגון (לשעבר רנגון) לנייפידאו, עיר שנבנתה במיוחד באזור המרכזי של המדינה. הסיבות למהלך היו בעיקר הרצון של החונטה למיקום בטוח וריכוזי יותר, כמו גם אמונה שהבירה החדשה תהיה פחות פגיעה לפלישה או לאסונות טבע.