"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
הבעיה אינה במהות: למה הפמיניזם כל כך מטריד גברים
חוקר ב"פורום קהלת" תוקף את הפמיניזם המודרני כחלק מקרב מאסף להגנה על שנות החמישים האבודות • אי אפשר שלא לחשוד שמדובר בפחד משחרור הנשים • מאמר תגובה
עקרת בית שואבת אבק, שנות החמישים| צילום: GettyImages

הבעיה אינה במהות: למה הפמיניזם כל כך מטריד גברים

חוקר ב"פורום קהלת" תוקף את הפמיניזם המודרני כחלק מקרב מאסף להגנה על שנות החמישים האבודות • אי אפשר שלא לחשוד שמדובר בפחד משחרור הנשים • מאמר תגובה

,עודכן
0השמעה

אברום תומר, שמתהדר בתואר "חוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת", יצאבאתר זה(16.03.22) בהתקפה רבתי על הפמיניזם המודרני, תוך שהוא מדביק לו שמות תואר מבעיתים כמו "ניאו-מרקסיזם", כחלק מקרב מאסף להגנה על שנות החמישים האבודות, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה תמידית.

אני רוצה להתחיל מהנקודה של תומר: השוואה בין ביקורת על התפקידים במשפחה שוות ערך לביקורת בבית ספר דתי על מידת הדתיות של הורי משפחת התלמיד. זו דוגמה קלאסית להטעיה. ראשית, בלא מעט בתי ספר דתיים, אלה שרואים בעצמם נחשבים במיוחד, תלמיד כלל אינו יכול להתקבל אם דעת המוסד לא נוחה מרמת הדתיות שבה גדל. לגמרי לא במקרה, ה"השגחה" הזו חשובה במיוחד לתלמידות דתיות. מנהלי בתי ספר מרשים לעצמם לאיים בהרחקה על תלמידות שלובשות מכנסיים בבתיהן.

ההשוואה הזו מבלבלת, במכוון, בין ביקורת אישית על הורי התלמידים לבין ביקורת על המבנה המסורתי של המשפחה, בדיוק מה שמטריד שמרנים כמו תומר. חשוב להזכיר שתומר לא רוצה שנחזור לשורה של מוסדות מסורתיים של משפחה – למשל, כאלה שבהן הבעל רשאי לקחת לעצמו יותר מאישה אחת או האב רשאי למכור את בתו לעבדות, או כזה שמשלב עבדים בכלל (שני האחרונים עדיין לגיטימיים מבחינת החוק הדתי). הוא מניח את המשפחה הגרעינית של שנות החמישים - גבר, אישה, ילד, ילדה - כמוסד הבסיסי של המשפחה, אף שלפני כן כלל לא היה כזה. יש כאן חקיינות לא פחות משמרנות.

החוק בישראל, שמתבסס על ההלכה, עדיין רואה באשה סוג של רכוש. נשים בישראל יכולות להיות מעוגנות על ידי בעליהן, ובתי הדין הרבניים - שמתירים לגבר לשאת אישה שניה במקרה כזה, אם יקושש חתימות של 100 גברים עם תעודת רב - מושכים בכתפיהם: אין מה לעשות.

וזו בדיוק הבעיה שהפמיניזם, במיוחד בישראל, מתמודד איתה: נשים עדיין אינן שוות. הן מקבלות 70% משכרו של גבר, וסובלות משכר נמוך ביחס למעמדן גם במגזר ההיי-טק. וכפי שציינה היטב מרגרט אטווד, גברים חוששים שנשים יצחקו עליהן - ונשים עדיין חוששות שגברים ירצחו אותן. נשים עדיין אינן יכולות להתגרש כפי שגברים יכולים.

בליבן של כל הבעיות הללו ניצבת המשפחה המסורתית. היא קובעת, מבנית, שנשים כפופות לגברים, שהגבר הוא המפרנס והאשה צריכה להתעסק בבית. המשמעות היא שלילת היכולת של אשה לחיות את חייה כרצונה ולפתח את עצמה כאוות נפשה - דברים שעבור גברים הם מובנים מאליהם. הדרך לשחרורן של נשים עוברת בשינוי מבנה המשפחה המסורתי: הבנה שזכויות נשים הן זכויות אדם, ושאין לנו זכות לוותר עליהן כי זה מפחיד גברים.

והפחד של גברים הוא בדיוק העניין כאן. אם נשים רוצות להשתחרר, הן צריכות להסיר מעליהן אלפי שנים של תעמולה גברית, שנכפתה באש ודם, על המבנה "הנכון" של משפחה ועל מקומן בה. הדברים, שעליהם מקונן תומר, אינם חדשים: הם עמדה פמיניסטית זה 50 שנים ויותר. למה הוא תוקף עכשיו? כי הוא מפחד. כי דברים מתחילים סוף-סוף להשתנות. ואנחנו לא עומדות להפסיק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

עינת עובדיה

מנכ"לית מכון זולת לשוויון וזכויות אדם