לא להתייאש מאתגר ערביי ישראל

אחד המונחים הרגישים ביותר הקיימים בשיח הזהויות של החברה הישראלית הוא "ערבים אזרחי ישראל". יהודים, העושים שימוש במונח זה, מבקשים לבדל באמצעותו בין הערבים "הישראלים" לבין הערבים "הפלסטינים" של יו"ש ולרמוז על הבדלי גישה הקיימים ביניהם, אך כל הבקיא ברזי השיח בעולם הערבי יודע כי המונח "ערבי ישראלי" כמעט אינו נמצא בשימוש. גם השימוש בכינוי"ערביי 1948". אשר עושה אבחנה בין הערבים אזרחי ישראל מהקולקטיב הפלסטיני ביו"ש, עזה, מזרח ירושלים והפזורה הפלסטינית בחו"ל, אך עדיין השיח היהודי-ישראלי והערבי גם יחד מתעלמים מהאופן שבו רואים עצמם רבים מקרב הערבים אזרחי ישראל כחלק מהקולקטיב הלאומי הפלסטיני.

אמנם סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על כך שכחמישית מהערבים אזרחי ישראל מגדירים עצמם כישראלים אך גם לפי אותם סקרים הזהות הישראלית היא משנית לזו האסלאמית והערבית. בכל עת שבה מתעצם העימות הישראלי-פלסטיני, ובפרט ההקשרים האסלאמיים הנוגעים לירושלים והר הבית, מתחדד גם הרצון של הערבים אזרחי ישראל לצדד בצד הפלסטיני. במובן זה, דומה כי האירועים האלימים הקשים בחודש מאי ברחבי הארץ מערערים במידה רבה את החלוקה שהייתה קיימת בתודעה הישראלית בין הקבוצות השונות של הקהילה הפלסטינית בין הירדן לים – עזה, יו"ש, ירושלים והפלסטינים אזרחי ישראל – ומעצימים את החיבוריות והזיקה שביניהן.

נכון, גורמים רבים במגזר הערבי מגנים בתוקף את האלימות, הננקטת על ידי קומץ בלבד מתוך הציבור הערבי, ובין הפורעים ישנם גם גורמים עברייניים רבים אשר מנתבים את עשייתם הפלילית לכיוון לאומני. למרות כל זאת, אין להמעיט מהממד הלאומני של האירועים. הפורעים מבקשים להצהיר במעשיהם כי מבחינתם זמנה של החלוקה המלאכותית בין ערבים "ישראלים" לערבים "פלסטינים" תם. לפיכך, מאורעות הדמים של מאי 2021 מחדדים את הצורך בהפנמה מהצד הישראלי כי העיסוק בגבולות 1967 הוא מלאכותי. מבחינת הפלסטינים, ובכלל זה הפלסטינים אזרחי ישראל. הנושא היה תמיד ונותר גבולות 1948.

המלחמה בפשע

אלא שלצד הדגש הלאומי-אידאולוגי יש לתת את הדעת גם על מרכיבים נוספים העומדים בבסיס מאורעות הדמים: ראשית, במאורעות אלו נוצרה לראשונה הזנה הדדית בין מאורעות אלימים מהצד היהודי והערבי גם יחד, שתורמת להסלמת המצב. שנית, המאורעות חושפים את הכוח שצברו כנופיות חמושות אלימות וגורמים עברייניים ערביים בקרב ערים מעורבות ורשויות מקומיות ערביות. אלו מטילים את אימתם על ראשי רשויות, מנהיגי ציבור ואנשי חינוך וקהילה ערבים. לפיכך, הטיפול המשטרתי והביטחוני בכנופיות אלו בשגרה נדרש לשם שמירה על ביטחונם של אזרחים יהודים וערבים גם יחד.

הניסיון להטיל את האשמה למצב על כתפיה של המשטרה בלבד מבטא ראייה צרה ובלתי מאוזנת. מעבר לאחריות המוטלת על כתפי הציבור הערבי ומנהיגותו ביחס למאורעות הדמים, הרי שמהצד הישראלי עמידה באתגר המשילות והריבונות באזורים אלו מהווה שילוב של מרכיבים חינוכיים, קהילתיים, תעסוקתיים, זהותיים ותשתיתיים שלא ניתן להביא להם מזור באכיפה המשטרתית בלבד, אלא מחייב שילוב נכון של משילות אזרחית ומתן שירותים מוניציפליים ראויים בערים הערביות, בד בבד עם העצמה ממשית של מנהיגות מקומית פרגמטית, בדגש על ראשי הרשויות הערבים.

במקביל, הרשויות המקומיות הערביות בצפון, במרכז ובדרום מצויות ברובן במשברים קשים ביותר בתחומי המרחב הציבורי – ניקיון, תשתיות דרכים, מחסור בכיתות לימוד, אבטלה ומצב סוציו-אקונומי קשה של התושבים – שהחמיר בעת משבר הקורונה. לפיכך, בצד הקצאת התקציבים יש צורך בליווי מקצועי רחב-היקף מהרמה הממשלתית לרשויות המקומיות הערביות, שיוביל לחיזוק לבנת הבסיס העירונית של הקיום האזרחי בכל עיר ועיר.

ובכל זאת - תקווה

אם כן, מאחר שנגזר על שתי הקהילות הלאומיות לחיות זו בצד זו בתוך גבולות מדינת ישראל, כיצד ניתן לייצר מסגרת שיתופית אזרחית על אף המחלוקת הלאומית הקשה והמשאבים המוגבלים של רשויות האכיפה והשלטון המקומי?

המפתח למענה לשאלה זו מצוי בעיקר בידי ארגוני החברה האזרחית והמנהיגות ברשויות המקומיות בשני הציבורים, אשר ביכולתם לייצר מסגרת של "כללי משחק" מוסכמים לניהול חיים משותפים בצד קונפליקט לאומי קשה. בכלל זה, גינוי תקיף לאלימות מכל צד ומחויבות לשימור חוק וסדר, תוך יצירת מנגנוני שיח אינטימיים בין הצדדים בעת שגרה וחירום.

במבט על, כדי לטפל בכלל האתגרים כבדי המשקל שצוינו לעיל, יש לרכז פעילות בארבעה מאמצים מרכזיים: 1. שיח קהילתי מעמיק וקונסטרוקטיבי מצד הרשויות הישראליות מול מנהיגות מקומית וארצית; 2. שיפור האכיפה המשטרתית והשלטת חוק וסדר; 3. קידום איכות החיים האזרחיים בדגש על תחומי התכנון והבנייה, פיתוח מתחמי מסחר, בילוי ופנאי, הניקיון ותשתיות הדרכים; 4. פיתוח ההון האנושי בתחומי חינוך, תעסוקה והשכלה גבוהה.

אלא שעד כה מאמצים אלו מתקיימים בנפרד, מה שהביא להשפעה המוגבלת של המהלכים על המתרחש בשטח. לכן ללא הכוונה ותיאום בידי גורם אינטגרטיבי שרואה את התמונה הכוללת ומנתב מאמצים ומשאבים לזירות פעולה מגוונות לפי צרכים שעולים מהשטח. בנוסף, בולטת היעדרות מרכיב הסברתי מתאים שיאפשר להבליט את העשייה המגוונת לציבור הערבי וישקם במעט את רמת האמון הנמוכה הקיימת בין האזרחים הערבים והרשויות.

בעבר פעל במערכת הממשלתית הישראלית משרד מיעוטים (פורק ב-2011 לאחר זמן פעילות קצר), אך הוא היה נעדר סמכויות של ממש. בפברואר האחרון מינה ראש הממשלה את ניצב בדימוס אהרן פרנקו ל"פרויקטור" לנושא המאבק בפשיעה בציבור הערבי, אך גם אם האחרון יוכל אכן למלא את תפקידו, הרי שללא גוף מתכלל עם סמכויות אינטגרטיביות כלפי כלל משרדי הממשלה וגורמי הביטחון לא ניתן יהיה לייצר פעולה ממשלתית בת תוקף לשינוי תמונת המצב.

לפיכך מוצע כי עם הקמתה של ממשלה עתידית יקום גוף אינטגרטיבי בעל סמכויות של ממש לריכוז כלל המאמצים הנדרשים מצד הממשלה, בתקווה כי ראייה מתכללת מסוג זה תייצר שינוי בתמונת המצב, תוך עבודה משותפת עם מנהיגות ערבית פרגמטית המבקשת ליצור עתיד טוב יותר בכפרי וערי המשולש, ואדי ערה, הערים המעורבות והיישובים הבדואים בנגב.

ד”ר קורן הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) וכן מנהל את תוכנית החומש האסטרטגית של משרד החינוך במזרח ירושלים. שימש במשך שמונה שנים כיועץ לראש עיריית ירושלים לענייני ערבים ומזרח ירושלים.