ב־1938 עלו על הקרקע החלוצים של חומה ומגדל והחליטו, כנגד כל הכוחות והרוחות, לקבע את גבולה הצפוני של מדינת ישראל שטרם נולדה.
כך נולד קיבוץ חניתה. נקודת ההתיישבות הזו הוקמה על קרקע שנרכשה במסתור על ידי קק"ל, אי־שם בשומקום על הרכס. מי שמטפס אל חניתה חש בתוואי השטח הקשה כשאפילו רכב מתקשה בעליות המפותלות, אבל החלוצים של אז עשו את זה כמעט ללא כלום, בסביבה עוינת ורצחנית.
רואים משם הכל, מחניתה. גם בימים כתיקונם אפשר היה לראות משם את האור ואת החושך, את הסכנה האורבת ואת פוטנציאל ההרס מהסכנה. מצידה האחד, 342 מ' מעל פני הים בסך הכל, נפרס בכל תפארתו הצפון של ישראל, נהריה, עכו, מפרץ חיפה. מהצד השני הג'ונגל הלבנוני. הסכנה שאהבנו לעצום עיניים מולה במשך כל השנים הללו, מאז הנסיגה הפזיזה וחסרת האחריות מלבנון, ניצבה שם כל השנים בלי תחפושת. מוצבי חיזבאללה נבנו שם לאור יום, הדגלים הצהובים שלהם הונפו בלי היסוס, ואת החיוך השטני של הטרוריסטים היה אפשר לראות בלי משקפת. בתווך היו הבובות המיותרות בדמות חיילי האו"ם, ושקט ממכר, אבל שברירי מאוד. ובתוך הקיבוץ הקטן, תחת עיני הזאבים צמאי הדם, היה צחוק ילדים.
מאז 7 באוקטובר מפוזרים 60 אלף תושבי הצפון בכל הארץ. חניתה שקטה, ולא בשקט השברירי שהיה שם קודם לכן.
חניתה שקטה כי תושביה מפוזרים ברחבי ארץ, בבתי מלון או בקהילות שונות, כמו קיבוצים, מושבים וערים לאורך הגבול הצפוני שלנו. מסמך פנימי של המועצה האזורית מטה אשר קובע כי תושבי חמשת יישובי קו העימות שבתחומה - ראש הנקרה, חניתה, אדמית, בצת וערב אל־עראמשה - יידרשו לפתרונות דיור לשנה עד שנתיים נוספות. במדינת ישראל 2024 ניצבת לה חניתה, קיבוץ שהוא סמל, מבוישת ומרוקנת מצחוק הילדים, כי הקמנו במו ידינו רצועת ביטחון בתוככי ישראל.
במלחמת העצמאות פינו את ילדי חניתה לחיפה והם שבו לשם אחרי מבצע "בן עמי", כשהכוחות הלוחמים פרצו את המצור על הגליל המערבי. חניתה שרדה הכל. היא שרדה את מלחמת השחרור, היא שרדה את מלחמות לבנון, היא שרדה אינספור מבצעים צבאיים ורקטות, וכיום היא עומדת ריקה ועירומה כבר למעלה מחצי שנה, והסוף לא נראה באופק.
746 תושבים גרים כיום בקיבוץ חניתה, וליתר דיוק - גרו שם עד 6 באוקטובר. כמה יחזרו אחרי המלחמה? מי יודע. לא מזמן דיברתי עם חבר אשר עבר דירה למגדל מגורים בנתניה שבו גרות 137 משפחות. החשבון ברור: 3-2 מגדלים - והרי לכם חניתה.
מסמך פנימי של המועצה האזורית מטה אשר קובע כי תושבי חמשת יישובי קו העימות שבתחומה - ראש הנקרה, חניתה, אדמית, בצת וערב אל־עראמשה - יידרשו לפתרונות דיור לשנה עד שנתיים נוספות
זו הפרופורציה, וכאן גם הסכנה. אנחנו אלופי ההתמגנות וההסתגלות. ההתמגנות שלנו היא מהטובות בעולם. השבוע ראינו לכך דוגמה חיה, כשאיראן תקפה אותנו בכ־300 טילים וכתב"מים ומעטפת ההגנה האווירית שלנו הפילה כמעט את כולם ושמרה על כולנו. הבעיה היא שכשאנחנו מצליחים בהגנה - אנחנו מכריזים על זה כהצלחה מסחררת, כאילו היינו עומדים מול המראה ומשקרים לעצמנו איזה חזקים אנחנו שהצלחנו להדוף מתקפה רבתי. האמת היא שגם מבצע ההתמגנות מול איראן הוא ניצחון טקטי קטן, מול איום אסטרטגי שדורש הרבה יותר מהגנה. מול רצועת עזה הקטנה ידענו להקים חומה פיזית, גדר, בטונדות, מכשול תת־קרקעי, מכשול ימי ומכשול טכנולוגי. ביום פקודה אף אחד מאלה לא החזיק, והשוחט שחט.
הצפון דורש פתרון. אוי לנו אם נתרגל לצפון החדש, הסטרילי. או לנו אם נשכח את חניתה. סכנת ההסתגלות למצב החדש, לצד דוקטרינת ההגנה הבלתי נגמרת שלנו, עלולה לגזור על הקיבוץ הזה ועל שכניו גזר דין מוות. ההתיישבות שהיתה שם עוד לפני קום המדינה ועיצבה את גבולותינו חייבת לשוב ולחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו