הגיע הזמן להוציא פטור מארה"ב

צריך לבחון מחדש את המערך הכולל של יחסי ישראל־ארה"ב, בייחוד סביב התלות הכלכלית והביטחונית של ירושלים בוושינגטון • אם לא נעשה זאת עכשיו, בקרוב היא כבר לא תהיה בעלת בריתנו הקרובה ביותר

הבית הלבן, צילום: אי.אף.פי

ארה"ב מתרחקת מישראל. התהליך, שנמשך כבר כמה עשורים, קיבל דחיפה רצינית לאחר עליית ברק אובמה, ונמצא בהתקדמות מתמדת. נכון, ישראל עדיין מקבלת גיבוי ממסדי מהממשל האמריקני, אבל אהדת הרחוב נעלמת, ובסוף זה ישתנה גם במסדרונות הקונגרס והבית הלבן.

את האותות לכך ניתן כבר לזהות, המספרים מדברים בעד עצמם. ב־15 בנובמבר 2023, קצת יותר מחודש אחרי פרוץ המלחמה, פרסם אתר רויטרס סקר על תמיכת האמריקנים במלחמה של ישראל בעזה. רק 31% מהמשיבים תמכו בשליחת נשק לישראל, ורק 32% השיבו שארה"ב צריכה לתמוך בישראל (חודש לפני, שיעור התמיכה בישראל עמד על 41%). 39% טענו שארה"ב צריכה לשמש "מתווך ניטרלי", ו־15% טענו שארה"ב לא צריכה להיות מעורבת. מבחינת ההתפלגות הפוליטית: כשלושה רבעים מהדמוקרטים וחצי מהרפובליקנים שהשתתפו בסקר, תמכו בהפסקת אש.

לא ראינו את וושינגטון יוצאת מדעתה לאחר השימוש החוזר של משטר אסד בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית. ומה בדבר קליטת פליטים סורים? אז מבין 6.2 מיליון פליטים שהצליחו להימלט מהתופת, קלטה ארה"ב רק כ־18-10 אלף מהם

כעבור שלושה חודשים, סקר דומה של אי.פי העלה שמחצית מהנשאלים מאמינים כי ישראל "הלכה רחוק מדי" עם המלחמה בעזה. 63% מתוכם דמוקרטים, 33% רפובליקנים. אגב כך, 36% מהנשאלים ציינו שארה"ב לא תומכת מספיק בפלשתינים, ורק 35% תיארו את ישראל כבעלת ברית שחולקת עם ארה"ב אינטרסים וערכים. נתונים אלה מצטרפים לתוצאות הסקר המקיף שערך המרכז לחקר האנטישמיות של הליגה נגד השמצה: כמעט אחד מכל ארבעה אמריקנים הוא בעל דעות אנטישמיות.

משברים בין וושינגטון לירושלים, במיוחד בזמן מלחמה, אינם דבר חדש. החשש הכבד ביותר הוא מהישנות המקרה של 1975-1974, כאשר ממשל פורד ביצע "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב־ישראל, מהלך שכלל הקפאת מכירת מטוסי F-15 והשעיית סיוע כלכלי לישראל. צמד המילים "הערכה מחדש" עלה גם ביולי האחרון, על רקע המשבר הפוליטי־משפטי בישראל. ממשל ביידן הכחיש, והכרזות התמיכה של ארה"ב בישראל עשו רושם, אך הפעולות האחרונות מציגות תמונה ברורה, כמו הצנחת 38 אלף ארוחות וסיוע הומניטרי לתושבי עזה במסגרת שיתוף פעולה אמריקני־ירדני, שעליה אמר הנשיא ביידן: "יש ילדים שחייהם מוטלים על הכף... לא אעמוד מהצד".

זו אמירה משמעותית ונחרצת של הנשיא האמריקני, אולי אפילו סימון קו אדום מול ממשלת ישראל. ראשית, בפעולה זו ארה"ב מקבלת את הנרטיב הפלשתיני, שלפיו ישראל מרעיבה את תושבי עזה. שנית, האמריקנים מצטרפים לירדן ולמצרים, שתי מדינות שהעידו נגד ישראל בהאג ומאשימות אותה בפשעי מלחמה וברצח עם. שלישית, על אף הפעולה הסמלית והמתואמת עם ירושלים, ארה"ב הצניחה מעל ראשה של בעלת בריתה סיוע שהולך בחלקו (אם לא ברובו) לחמאס. זו השפלה של ישראל.  

האם ראינו נחרצות כזו ביחס למשברים הומניטריים אחרים באזור? בכל שנות מלחמת האזרחים בסוריה וושינגטון אמנם העבירה סיוע כלכלי נרחב לטובת הטיפול במשבר, אבל סיוע זה נעשה במסגרת שיתוף פעולה בינלאומי ועבר דרך ארגוני או"ם שונים. הצנחות מהאוויר היו בהיקפים מצומצמים, אבל לאזורים המדבריים בצפון־מזרח סוריה. גם לא ראינו את וושינגטון יוצאת מדעתה לאחר השימוש החוזר של משטר אסד בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית. ומה בדבר קליטת פליטים סורים? אז מבין 6.2 מיליון פליטים שהצליחו להימלט מהתופת, קלטה ארה"ב רק כ־18-10 אלף מהם.

7 באוקטובר לעולם ייזכר כטראומה הלאומית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אולם מעבר לאסון הקולוסאלי, מדובר בקו פרשת מים שמצריך אסטרטגיה מדינית ארוכת טווח בשלל היבטים. אחד מהם הוא בחינה מחודשת למערך הכולל של יחסי ישראל־ארה"ב, בייחוד סביב התלות הכלכלית והביטחונית של ירושלים בוושינגטון. אם לא נעשה זאת עכשיו, בקרוב ארה"ב כבר לא תהיה בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל.   

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר