כלכלה

כשדיוויד רוזנברג הציג בשבוע שעבר את ניתוחו המעודכן לגבי מצבו של המשק האמריקני ואת הצפי לשנה הבאה, בכירי המשק הישראלי לא מילאו את האולם. ההרצאה גם לא הפכה לאירוע תקשורתי. רוב הקהל הורכב מסטודנטים אשר לא היו מודעים לאיכויות הנדירות של המרצה האורח. האווירה היתה מנוגדת לרעש התקשורתי/יחצ"ני שנלווה לביקורו של נוריאל רוביני בישראל באמצע נובמבר. אז דאגו כל המי ומי מחוגי העסקים והפיננסים המקומיים להתייצב בפני הגורו הגדול, וגם לוודא שנוכחותם תיוודע ותירשם.

השוואה זו מבליטה עד כמה גדול כוחן של התהודה התקשורתית ושל התדמית האישית אשר יוצרת אותה תהודה, ולא רק אצל כוכבי רוק וכדורגל. זה נכון אפילו בתחום משעמם ונטול ברק כמו ניתוח מקרו-כלכלי. רק לפני פחות משלוש שנים, ערב פריצת המשבר הפיננסי, בודדים מבין בכירי המשק הישראלי - כמו רובם המכריע של עמיתיהם מסביב לעולם - הכירו את שמו של נוריאל רוביני, כמו שגם היום רובם המכריע לא מכירים את שמו של רוזנברג.

אבל הצלחתו של רוביני להציב את עצמו בתור נביא הזעם של המשבר והמפולת הפכה אותו למפורסם בכל רחבי תבל, לפחות בחוגים הרלוונטיים. הודות לתדמיתו הוא הפך ליועץ מבוקש מצד ממשלות בכל העולם, מהונגריה ועד סין.

שלא תהיה טעות. לרוביני מגיעים כבוד ותהילה. הוא אכן היה בין הראשונים לכתוב ולדבר בפומבי על האסון המתגבש בשוק הנדל"ן האמריקני. נכון, הוא לא היה הראשון וודאי לא היחיד, אבל הוא ודעותיו ספגו קיתונות של בוז מהממסד הכלכלי העולמי עד שהמציאות הוכיחה שהוא צדק.

ההבדל בין היחס שזוכה לו רוביני ליחס שזוכה לו רוזנברג מספר משהו על דימויים ותהילות תקשורתיות. אבל קודם לכן הגיע הזמן להציג את רוזנברג: הוא היה כלכלן בבנק קנדי, עבר לחברה הבת של מריל לינץ' בקנדה ומשם הוקפץ לתפקיד "כלכלן ראשי לצפון אמריקה" של קבוצת מריל לינץ', תפקיד שאותו מילא במשך שבע השנים הקריטיות, מ-2001 ועד 2008. הוא הספיק להתפטר ממריל, שהיתה חברת הברוקרים הגדולה בארה"ב וגם אחד מחמשת הבנקים להשקעות הגדולים במערכת, לפני שזו קרסה ונרכשה - בפקודת הרשויות האמריקניות - על ידי בנק אוף אמריקה.

היותו של רוזנברג בעל תפקיד בכיר במריל לינץ' לא גרם לו ליישר קו עם הנימה השלטת בגוף שבו עבד ובוול-סטריט בכלל. להפך, להוציא את סטיבן ראוץ ממורגן סטנלי הוא היה היחיד שכתב בצורה עקבית נגד המאניה שאחזה במשקיעים בשוק המניות באותה תקופה, וגם הזהיר בצורה מפוכחת על מצבו של שוק הנדל"ן ועל האיום שזה מציב למשק הכללי.

זהו הישג הרבה יותר גדול מזה של רוביני, מפני שגם אם שניהם צדקו, רוביני פירשן מבחוץ ואילו לרוזנברג נדרשו אומץ רב ויושרה אינטלקטואלית ברמה חריגה: לשבת בתוך אחד ממבצרי המערכת המושחתת ולהסביר בצורה עניינית ומקצועית שהמערכת פגומה ושהיא צועדת לקראת אסון. לרוזנברג, כאמור, אין מספיק יחסי ציבור, אבל כדאי להקשיב לאחד הבודדים שהצליחו לעמוד במשימה הקשה ביותר: להיות צדיק בסדום.