משא ומתן מדיני

הניסיון הרב שצברנו עד כה במשא ומתן עם הפלשתינים מביא אותנו למסקנה שהנושא הקשה מכולם אינו הגבולות, ואף לא ירושלים. הנושא שאינו ניתן לגישור - ויישאר כזה - הוא דווקא הפליטים ומה שמכונה "זכות השיבה". זו הסיבה האמיתית למסקנה שאליה הגיעו כמה ממנהלי המשא ומתן עם הפלשתינים, ולאו דווקא רק בקרב הימין, והיא שאין סיכוי להסכמה על סיום מוחלט של הסכסוך ולהכרה פלשתינית בישראל כמדינת היהודים.

על רקע זה פועל סלאם פיאד, ראש הממשלה של הרשות, למנף את הכוונה האירופית להכיר במדינה פלשתינית בגבולות יוני 1967. כך יוכל הצד הפלשתיני ליצור עובדה קיימת, בלי לתת תמורה לישראל ובלי לשים קץ לסכסוך. וזאת כאשר נשאר בידיו כלי נוח להגביר את הלחץ על ישראל לאחר מכן, בדמותה של בעיית הפליטים. אפשר לראות ביוזמה זו שלב נוסף ביישום "תורת השלבים", שנולדה בכינוס המועצה הלאומית של אש"ף בשנת 1974.

ראוי בנקודה זו להזכיר כמה עובדות מן העבר. כאשר החליט הממשל האמריקני בסוף 1988 לנהל מו"מ עם אש"ף, התפתח ויכוח קשה, באמצעות חילופי איגרות, בין הנשיא בוש האב לבין ראש הממשלה יצחק שמיר.

באותן איגרות, שעסקתי בניסוחן, הסביר שמיר כי התנגדותנו למגע עם אש"ף אינה מוגבלת להיותו ארגון טרור רצחני. ארגון טרור יכול לשנות את דרכו, לעבור הסבה למסלול המדיני ולשאוף להכרה כתנועת שחרור לאומי. אש"ף אינו שייך לקטגוריה זו כי ההנהגה שלו, שישבה אז בתוניסיה, מייצגת מעצם מהותה את "זכות השיבה" של הפלשתינים, שאינה אלא אמצעי לחיסולה של ישראל כמדינת היהודים. לכן אש"ף אינו תנועה לשחרור לאומי אלא ארגון לקידום חיסולה של ישראל.

שמיר המשיך והסביר כי אם יש סיכוי, גם הקטן ביותר, להסכמה ולהסדר עם הגורם הפלשתיני, הוא יכול להתממש רק עם התושבים העכשוויים בשטחי יש"ע. לא עם אלה המייצגים בגופם ובמדיניותם את "זכות השיבה". יש חפיפה של אינטרסים בין ישראל לפלשתינים בשטחים, חפיפה המאפשרת הגעה להסכם. עם אש"ף והמבקשים להכיר ב"זכות השיבה" אין מפגש אינטרסים.

הנשיא בוש ומזכיר המדינה שלו, ג'ים בייקר, הבינו את הסבריו של שמיר וכיבדו אותם. לכן קיבלו את עמדתנו כי אש"ף לא ישתתף בוועידת מדריד, והייצוג הפלשתיני יהיה אך ורק מקרב תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. לא משנה אם הם אוהדים מושבעים של אש"ף או של ארגוני טרור אחרים.

ואגב, הערה היסטורית: בדיוק בשל כך אין סילוף גדול יותר של העובדות ושל מדיניותו של יצחק שמיר מאשר הטענה כי ועידת מדריד פרצה את הדרך להסכמי אוסלו ומכאן למשא ומתן הנוכחי. יוזמי אוסלו תפסו טרמפ על מדריד והסיטו אותה למסלול הנגדי של מימוש "זכות השיבה" על ידי הכנסת מנהיגי אש"ף, על צבאם ומשפחותיהם, לארץ ישראל. בכך דווקא הם חיסלו את הסיכוי להסדר בר קיימא עם הפלשתינים. ואת הלקח הזה אנו לומדים היום, בדרך הקשה, באיחור של 18 שנים.

הכותב היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלת יצחק שמיר