תיאטרון הטרור

החל במתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן (1972), דרך פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון (2001) וכלה בגלי הטרור הפלשתיני נגד ישראל כיום – הנפגעים האמיתיים מהפיגועים אינם רק הקורבנות הישירים, אלא גם קהלי הענק הצופים בארועים טראומטיים אלה על בימות התקשורת.

חוקרי טרור ותקשורת כינו את התופעה "תיאטרון הטרור", כדי להדגיש את השימוש הדרמטי בהפקה כמעט תיאטרלית, שמטרתה החשיפה על בימתה העולמית של תקשורת ההמונים. הטרוריסטים המודרנים למדו על ערכם של מופעי "תיאטרון הטרור" והחלו לתכנן את פעילויותיהם בהתאם לשיקולים תקשורתיים, להפיק פיגועים ראוותניים ואף לנהל נוכחות פעילה באלפי אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות. 

הגדילו לעשות אנשי דאעש שהעלו מופעי אימים מזעזעים של עריפות ראשים, שריפת קורבנות, טבח המוני, הטבעת אסירים ועוד. העצמת הארוע הושגה על ידי סרטוני זוועה שתיעדו את הטבח באיכות הפקה גבוהה ועריכה מקצועית, סרטונים שהועלו לאינטרנט וקודמו ברשתות חברתיות. אם בעבר, בעת "התקשורת הישנה", היו במערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה עורכים אחראים ששימשו כ"שומרי סף" וסיננו את התמונות הקשות, הרי היום הכל "פתוח", אין שומרי סף או עורכים סלקטיביים באינטרנט וברשתות החברתיות. 

הישגי הלוחמה הפסיכולוגית של "תיאטרון הטרור" הם מדאיגים. הודות להפצה התקשורתית המהירה נחשפים קהלים נרחבים לתמונות וסרטונים קשים ומפחידים. הם מעוררים חרדה, דאגה אישית וקולקטיבית, אי אמון בהנהגה וגם דמורליזציה ובדיוק לכך חותרים הטרוריסטים של "תיאטרון הטרור". וכך, מעגל הנפגעים של האירוע בבית קפה בתל אביב מתרחב ומועצם לכל הצופים בתמונות ובסרטונים הקשים. מעגל זה כולל את כולנו - מזועזעים, חוששים, מאויימים. העצמה והרחבה זו של מעגל הנפגעים והטראומה הקולקטיבית נעשים באמצעות התקשורת ותלויים בתיווכה.

בכך מציב הטרור המודרני בפני הדמוקרטיה המודרנית את אחד האתגרים הקשים ביותר, אתגר המרעיד את קווי התיחום העדינים של חירויות, חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. בעשורים האחרונים רבו אירועי טרור בעולם ובישראל, שמטרתם הייתה השגת סיקור תקשורתי ובאמצעותו יצירת מודעות בינלאומית למצוקות ולתביעות של ארגונים וקבוצות שונות. התקשורת המקוונת, הפתוחה לכל, חסרת המגבלות והמסננות – מאתגרת עוד יותר את משמעות חופש הביטוי והתקשורת. האם שיקולים של ביטחון לאומי, הגנת הציבור, לוחמה בטרור ומניעת הסתה צריכים להוליך למדיניות תקיפה יותר בפלטפורמות מקוונות כמו פייסבוק, יוטיוב, טוויטר או אינסטגרם שהפכו לכלי שרת בידי הטרור המודרני? שאלות אלה טורדות כיום לא רק אותנו בישראל, הן בהחלט על סדר היום בעולם כולו. 

פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה הוא חוקר טרור ותקשורת ופירסם ארבעה ספרים העוסקים בנושא זה, ובהם "תיאטרון הטרור" ו-"טרור באינטרנט" שיצאו לאור בארה"ב