פליטים בארצנו

בשבוע האחרון הייתי פליט. הצטרפתי לאשתי, שהובילה את הפינוי הקהילתי מנירים לשדה בוקר, עם חברות וחברים נוספים. אחרי כמה ימים של ממ"ד ונסיעות בין רקטות, בין נירים לשדרות, עזבתי את האזור עם אלפים רבים מתושבי העוטף.

כמובן, אנו פליטים בני מזל. התקבלנו בשדה בוקר, בקיבוץ ובמדרשה בלב פתוח. מגורים בבית ספר שדה, בריכה, ארוחות בחדר אוכל ומגוון פעילויות בארגון אנשי המקום. לא דומה לפליטים שעוזבים את כל עולמם ומיטלטלים למקום מבטחים, או לפליטים בעזה, שנודדים באישון לילה לאזורים אחרים ברצועה.

יש לזה מונח מקצועי: "פליטים פנימיים". נתקלתי בו כשהובלתי פרויקט שינוי מדיניות לעורף הישראלי, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שחשפה אוזלת יד אדירה בטיפול בעורף המופגז. לצד מי שיכלו להרשות לעצמם לברוח מאזורי הטיווח, נתקעו החלשים ביותר ללא סיוע, ללא מיגון וללא שירותים חיוניים לבריאות ומזון. במקומות מסוימים ברחו ראשי הערים ומנהלי האגפים בעירייה דרומה והפקירו את תושביהם לגורלם. רק התערבות העמותות הצילה את המצב. אספנו מאות עדויות מתושבים מקריית שמונה, מצפת, מחיפה, מנצרת, מכרמיאל ועוד. הדברים היו קשים והובילו לחקירה ולדו"ח של מבקר המדינה. השורה התחתונה היתה: המלחמות העתידיות חייבות לכלול את העורף והטיפול בו כשיקול וכתפקיד מרכזי של הממשלה והרשויות המקומיות.

כל זה נתן דחיפה לבניית מערכים משוכללים בהרבה בשדרות ובעוטף עזה. ברשויות נבנו מרכזי חוסן, בכל יישוב הוקמו צוותי חירום. הרשויות מקימות חמ"לים במענה לכל ירי. ובכל זאת, הדברים נראו רע בצוק איתן. הקהילות הסמוכות לגדר, בעיקר קיבוצים, יצרו פינויים קהילתיים לקיבוצים אחרים בכוחות עצמן ועל חשבונן. בשדרות הדברים היו מסודרים הרבה פחות ודומים למה שראינו ב־2006.

צוק איתן היה טראומה אדירה בכל העוטף. אחד הלקחים שהופקו היה תוכנית "מלונית", אשר שידכה בין קיבוצים ומושבים סמוכי גדר ליישובים מרוחקים. הרעיון היה למצוא פתרון מוסדר, לכל מי שיבחר בכך, ולהמשיך לקיים את חיי הקהילה במקום מרוחק ומוגן יותר. אשתי היתה אז מזכירת קיבוץ נירים ויצרה, יחד עם צוות החירום היישובי, את "תיק הפינוי" לשדה בוקר.כשהתחילה הלחימה ב"שומר החומות" והיישובים ביקשו ליישם את מה שעבדו לקראתו שנים, הם התבשרו שהתוכנית בוטלה. ברגע נמהר ואומלל אחד נזרקו לפח כל הלקחים והעבודה שעשו ביישובים במשך שנים.

בה בעת, התברר לכל מי שנותרו ביישובים מטווחי הפצמ"רים, שהשירותים החיוניים נפגעו באופן קריטי. כבישים נחסמו. מרפאות פעלו באופן חלקי. חלק מספקי המזון, דואר וחבילות לא הגיעו. האחריות להפעלת השירותים נפלה על כתפי התושבים, תוך סיכון עצמי רב.התוצאה? חזרנו לימי ההפרטה. מי שבריא, עשיר ומקושר מספיק, דואג לעצמו ולמשפחתו. החלשים יותר נשארים מאחור.

לא מדובר בסיפור שולי. זה לב הסיפור עצמו. מדינת ישראל יוצאת בשם ההגנה על תושביה ורואה בהגנה הזו, בצדק, את אחד מתפקידיה המרכזיים. הכשל המתמשך בעורף, ששולח אותנו כל אחד לגורלו, פוגע אנושות בתפקוד הזה וחושף את הכשל המתמשך בטיפול עומק באזרחי ישראל. הלוואי שיש תקווה שממשלה תוקם ותתחיל בתיקון.