בשבוע הפריימריז, בתקופת בחירות, תחת מעטה ערפל הקרב התקשורתי של מבצע "עלות השחר", נחתם ההסכם להארכת הזיכיון של כביש 6.
נחזור מעט אחורה: לפני כ־20 שנה, עקב התנגדויות רבות של ירוקים וסוציאליסטים, כביש 6 נולד בלידת עכוז. המדינה ניסתה לקדם פרויקט "בנה־הפעל־העבר" ראשון מסוגו. הרעיון היה שחברה פרטית תבנה את הכביש, תתחזק אותו במשך 25 שנה (שיסתיימו ב־2028) ובתמורה תגבה אגרת שימוש בכביש, שתתחלק בין המדינה לבין הזכיין.
ההיגיון הממשלתי היה כפול: מצד אחד, המדינה חסכה מיליארדים רבים בעלויות סלילה ותחזוקה ואף הרוויחה תמלוגים. מצד שני, נוצרה הלימה בין המשתמשים למשלמים, דבר שלא קורה בכבישים אחרים. בעוד כלל אזרחי ישראל צריכים לממן את מרבית הכבישים בישראל, גם אלו שהם חסרי רכב, את כביש 6 מימנו המשתמשים, ויש בכך לא מעט צדק.
הקמת כביש 6 נעשתה במכרז, כך שהמדינה הצליחה למקסם את התועלת לעצמה ולמשתמשים. המודל התרחב, ומאז הוקמו באותה שיטה הרכבת הקלה בירושלים, בית הספר לשוטרים ועיר הבה"דים, ובעיקר מתקני ההתפלה. ללא שימוש בשיטת ה"בנה־הפעל־העבר" היינו נמצאים היום עשור אחורה בתשתיות שלנו, בגירעון גדול בהרבה ובמחסור מסוכן של מי שתייה.
הבעיה בפרויקטים מסוג זה היא שמדובר במסגרת חוץ־תקציבית. למדינה אין תמיד יכולת להתנהל בשקיפות מול הציבור כאשר הם באים במגע עם הזכיינים. פקידים מצד אחד ובעלי הון מצד אחר עלולים להוציא את הציבור מהמשחק. מסגרות חוץ־תקציביות אינן מפוקחות כראוי על ידי הכנסת ולרוב אינן מקור לשיח ציבורי. ההסכם החדש עם זכיינית כביש 6, שמאריך את הזיכיון בשלוש שנים, יכניס לקופתה מיליארדים רבים. בתמורה, תסלול הזכיינית נתיב נוסף לרכבים רבי קיבולת בכביש.
הבעיה בעסקה הזו היא שהציבור נותר בחוץ: אין לנו דרך לדעת אם קיבלנו תמורה טובה בעבור המשאב יקר הערך (הזיכיון הנוסף). אילו היה מתקיים מכרז על הזיכיון, המדינה היתה יכולה לקבל תמורה מקסימלית ואז להשוות לעלות הסלילה. בהיעדר מכרז כנראה הפסדנו מיליארדים רבים, ואנחנו אפילו לא יודעים זאת.
בישראל פרויקטים חוץ־תקציביים רבים, הציבור משלם בלי יכולת לכמת את הנזק. "מחיר למשתכן" הוא דוגמה מובהקת לקומבינה החוץ־תקציבית. משאבי קרקע בשווי מיליארדי שקלים חולקו בהגרלות, התועלת למשתתפי ההגרלות היא כמחצית מערך הקרקע והתועלת לכלל הציבור היא שלילית נטו.
הקצאת קרקע למטרות ציבוריות או פרטיות ללא כל שקיפות או היגיון תקציבי היא שיטה חוץ־תקציבית פופולרית בישראל. עיריות מחלקות תווי חניה בחינם לבעלי רכב ומוותרות על הכנסה של מיליארדים, למרות הגירעון התקציבי וחוסר ההוגנות בסבסוד רכבים פרטיים על ידי בעלי הרכב. עיריות גם מצטיינות בחלוקת מבנים וקרקעות לעמותות ולגופים שונים מבלי לשאול אם ההקצאה יעילה או מועילה.
דוגמה אחרת היא הפקות מקור בקולנוע: במקום שהמדינה תגבה מסים מחברות טלוויזיה וכבלים, היא מכריחה אותן להשקיע בהפקות מקור בסרטים, מאות מיליוני שקלים שהיו יכולים להגיע לציבור מושקעים בעשרות סרטים שאיש לא צופה בהם. הערך שהסרטים האלה נותנים למדינה קלוש. אילו המדינה היתה מסבסדת כרטיסי קולנוע ולא הפקות קולנוע, ויוצרת כמו בכביש 6 הלימה בין המשתמשים לבין המשלמים, ייתכן שישראל היתה הופכת למעצמת קולנוע. מכסות חקלאיות הן דוגמה נוספת. משאב יקר ערך ניתן למעטים, אשר מנצלים את המכסה כדי להפקיע מחירים ולהפוך את התוצרת החקלאית בישראל לאחת היקרות בעולם, מחוץ לתקציב כמובן.
הפעילות החוץ־תקציבית היא נזק של ממש לאזרחי ישראל. היעדר השקיפות משמיד ערך של מיליארדים בשנה. הוא מעשיר מעטים על חשבון הציבור ומהווה חלק לא קטן מיוקר המחיה שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו