אין מוצא: למפלגות השמאל נותר להתחרות זו בזו כדי לשרוד

יממה אחת השבוע הספיקה כדי לגולל את סיפורה של מרצ, ולפתוח צוהר לזירת האסון הפוליטי שהיא כרגע השמאל הישראלי. בתחילתו של היום הסמלי הזה הודיע השר עיסאווי פריג' כי יפרוש מהמערכת הפוליטית ולא יתמודד ברשימת מרצ לבחירות הבאות, אך ימשיך בפעילותו הציבורית והפוליטית - מחוץ לפרלמנט. בקצה השני של היום המדובר הודיע סגן השר יאיר גולן, "אני מתמודד לראשות מרצ".

מן העבר האחד פריג', דמות שהיא יותר מרצ ממרצ. 35 שנה חבר במרצ, סמל לשותפות ערבית־יהודית. אדם שהגיע מקבוצת מיעוט שמרצ אוהבת להתקלס בסובלנותה אליה, תומך נלהב בסיום הכיבוש ובמדינה פלשתינית וסוציאל־דמוקרט בהשקפתו הכלכלית. פריג' הוא אחד המועמדים הנקיים, החביבים וגם המוערכים ביותר במערכת הפוליטית, גם מימין ובוודאי בשמאל. בנאומי העזיבה שלו מתח פריג' ביקורת חריפה על יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, והביע פסימיות בנוגע לעתיד מפלגתו.

מן העבר השני גולן, קצין שבין היתר עשה שימוש בנוהל שכן לאחר האיסור שהטיל על כך בג"ץ, חבר חדש במרצ שכמו הוצנח לתוכה כמעט באקראי לאחר כישלון ההרפתקה הפוליטית שרקם עם אהוד ברק. הוא מתגאה בציוניותו, דבר פחות אהוב במרצ, שפתו צבאית והמסר שלו הוא לאומי. ביקום השמאל הישראלי יהיו שיאמרו גם לאומני.

ובתווך מפלגה מוכה, כזו שהציבור הערבי והנבחרים הערבים בה נוטשים אותה ומסרבים להתרשם ממנגינות הסולידריות שמרצ מזמרת, בזמן שבמציאות היא פונה לנישה תל־אביבית צרה. גם ההתנהלות הפטרונית מול ח"כ רינאוי זועבי לא משפרת את המצב. ופריג' סימן כאב ראש נוסף שעשוי להתרגש על מרצ, לטענתו - שמשתקף בחלק מהסקרים - רע"מ תגדל באמצעות מצביעים יהודים שינטשו את מפלגות השמאל. בדרך לא דרך הצליחה מרצ לגרום למצביעים הרואים בעצמם ליברלים, שוחרי חופש ושלום, תומכים בזכויות נשים ולהט"בים, לנטוש אותה - ולשקול הצבעה לתנועה האסלאמית. אכן אחווה בין עמים.

באין אידיאולוגיה

גם בתאומתה הסיאמית המופרדת של מרצ, מפלגת העבודה, המים אינם רגועים. יו"ר המפלגה מיכאלי תתמודד מול מזכ"ל המפלגה בבחירות לראשות המפלגה. חרמוני אינו מסתיר כי מטרתו, ששותפים לה אחרים במפלגה, היא לאפשר השתלטות של גורם מבחוץ על המפלגה, מטרה שבני גנץ יותר מחושק בה.

גם הסקרים אינם מאירים פנים למפלגת העבודה. כהונות השרים מטעם המפלגה - לרבות משרד התחבורה בניהול מיכאלי - נתפסות ככישלון, ולא ברור לאן יכולה המפלגה לכוון בבחירות הקרובות בהיעדר הישגים, אך בעיקר בהיעדר אידיאולוגיה.

בחסות ענן האבק והטשטוש שהעלה מהקרקע הפיל הגדול שהוא ממשלת השינוי, נתלו מפלגות השמאל כנמלה על גבו וטעו לחשוב שהן אלו הגורמות לרעש. הן העמידו את כל משקלן ויוקרתן לטובת פרויקט החלפת נתניהו, וכעת הן היחידות שמצהירות שהניסוי הצליח. למצביעים, מתברר, זה לא ממש מספיק. השבוע שללה מרב מיכאלי באופן קטגורי חיבור אפשרי עם מרצ. אחד מטיעוניה היה שבין 18 ל־22 אחוזים מאזרחי ישראל מגדירים את עצמם שמאל, והם ראויים לייצוג נרחב בכנסת. במפלגות השמאל עסוקים בניסיונות להדוף את הימין, בקרבות פנימיים ובמוסר כפול במקום לשאול איך ירדה התמיכה בשמאל הישראלי לכחמישית בלבד מהציבור. סביר שהתשובות מצויות בכיסו של פריג' הפורש יותר מבמוחו של יאיר גולן המתמודד.

ואלו לא הצרות היחידות שמעסיקות כרגע את ראשי מרצ ומפלגת העבודה. בסבב הבחירות הקודם נהנו השתיים ממעמד של חיות מוגנות, אסור לצוד, להאכיל או לשתות להן מנדטים. לפיד וגם גנץ נהגו בסלחנות מופלגת כלפי הצלע השמאלית בגוש, מחשש לנפילת מפלגות תחת אחוז החסימה. האסטרטגיה הזו עבדה, אך כעת השתנו הנסיבות והחיות המוגנות עומדות להישלח אל טריטוריית האריות הרעבים, שם ממתינים להן לפיד, שחייב להשיג מספר מנדטים גבוה ככל האפשר, ובני גנץ, שכל קול יאפשר לו מרחב תמרון גדול יותר בניסיון לכבוש את ראשות הממשלה. אל תטעו בהפגנת החיבה בישיבות הסיכום ובטקסי הדמעות לציון מות ממשלת השינוי. בארוחת השלום של גוש הקואליציה האחרונה, מרצ ומפלגת העבודה הן המנה העיקרית ונמצאות בסכנת הכחדה, מה שגם מסביר את התנהלותן. אחרי הכל, למי יש זמן לאידיאולוגיה כשאתה עסוק בשרידות.

רמיזה עם דגל שחור

ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ממשיך במסע הפרידה שלו מכהונתו הקצרצרה. מדובר במחזה מביך במקצת. בנט יוצא לטייל ברחוב, בנט במסיבת 4 ביולי בשגרירות ארה"ב, בנט חותם על חוק ממדים ללימודים, ובעיקר בנט מצטלם ומעלה לרשתות החברתיות תצלומים וסרטונים מהונדסים.

מכמיר לב יותר מכל היה ציוץ של בנט על ביקור הפרידה שלו מפורום המטה הכללי של צה"ל. "ביקשתי משוב מהמפקדים", צייץ בנט בטוויטר, ופירט כיצד האלופים שיבחו אותו על "בהירות", אך חשוב מכך טען שאלופי צה"ל "הרגישו שכל ההחלטות ענייניות ללא שיקולים זרים".

פניתי לדובר צה"ל בתמיהה, האם ייתכן שכך נאמר. תשובת הצבא היתה "כן" קצר ותכליתי. האם בכירי הצבא רומזים כי עד כניסתו של בנט הופעל הצבא משיקולים זרים? ואם כן, מי הוא המפעיל האלמוני שדחף שיקולים שאינם ביטחוניים לקודש הקודשים הצבאי? אולי ראש הממשלה לשעבר נתניהו? שמא מדובר בשר הביטחון גנץ? אולי שרי הביטחון הקודמים בנט או ליברמן? אין לדעת.

אלופי צה"ל, על פי דבריהם, כפי שתיאר אותם בנט, שומרים בבטן דבר חמור כהתערבות פוליטית בניהול הצבא. אין לאיש מהם אומץ לצאת ולגלות לציבור סוד כה איום, אין לאיש תעוזה לשים את המפתחות אל מול התנהלות פסולה כזו. זהו ככל הנראה מידע השמור למנהיגים לשעבר, ולא לאזרחים שהם כידוע הריבון במדינה, גם אם אינם עונדים דרגות.

הרמיזה של בנט, וגם רצונו הילדותי בחיזוקים חיוביים, היו יותר מברורים. אלופי צה"ל החליטו לשחק את המשחק הפוליטי ולשתף איתו פעולה. רק בשבוע שעבר הוסף ערך הממלכתיות למסמך רוח צה"ל. השבוע כבר נשבה במטה הכללי רוח שונה, פוליטית ומדאיגה.