ירושלים כוללת בתוכה יידוי אבנים, בקבוקי תעברה, התפרעויות, מסגד אל-אקצה – אבל ממש לא רק את אלו. מזרח ירושלים היא כבר מזמן סיפור מורכב הרבה יותר ורב ממדי.
לצד עימותים, יש גם השתלבות הולכת וגדלה בתוך מערכת החינוך הישראלית, בחירה בבגרות ישראלית הולכת וגדלה על פני זו הפלשתינית. היקף אדיר של לימודי עברית. חלה גם עלייה דרמטית של 47% בארבע שנים האחרונות במספר התושבים המבקשים להפוך את מעמדם מתושב לאזרח מלא במדינת ישראל. אנו מזהים פה שתיים מגמות סותרות.
מצד אחד, התחזקות מגמות של התעצמות העימות מול ישראל, ומצד שני מגמה הפוכה של הגברת ההשתלבות בתוך האקדמיה, בתוך התעסוקה ובתוך החברה הישראלית. המרחבים המשותפים ליהודים ולערבים בבירה הופכים ונהיים משותפים יותר, אינטימיים יותר, גם בבתי החולים, גם באקדמיה וגם במקומות התעסוקה.
אנחנו מבינים שבתוך הציבור במזרח ירושלים יש מאבק פנימי, לפעמים בתוך השכונה עצמה, בתוך החמולה עצמה, ולפעמים גם בתוך המשפחה עצמה. זהו מאבק בין הרצון להשתלב לבין הזהות הלאומית והזהות הדתית, שמגבילה ומצמצמת את היקף ההשתלבות.
בתוך מאבק האיתנים הזה, שמתחלל הרבה פעמים בתוך נפשו של האדם עצמו, אין בהכרח ניצחון ברור לאחד הצדדים. צעירים יכולים בערב להתעמת עם כוחות המשטרה בשער שכם, ולמחרת בבוקר ללמוד את השפה העברית או ללכת למשרד הפנים ולבקש להיות תושב ולהיות אזרח מלא במדינת ישראל.
המגמה הדיכוטומית הזו, והמנוגדות של עימות לצד השתלבות, הן ככל הנראה מה שאנו נמשיך לראות במזרח ירושלים. שווה וחשוב ונכון להמשיך ולעקוב אחרי מה שקורה באזור הזה.
הכותב הוא מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו