דעה | האינטרסים הלאומיים שלנו ביו"ש | ישראל היום

שבת, ינואר 13, 2018 - 22:22

האינטרסים הלאומיים שלנו ביו"ש

בשלושה מאמרים במדור זה, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי־פלשתיני. מומחים לזירה הערבית - יוסי קופרווסר, אייל זיסר וראובן ברקו - התריעו על תהליך המגיע לקיצו. המומחים התמקדו בדינמיקה המתפתחת בצד היריב, ולא במקרה. במתכונת הערכת המצב הנהוגה בצה"ל ובדיוני קבינט, הדיון נפתח לרוב בסקירת מודיעין על מצבו של האויב.
אולם השאלה המכרעת, שאינה בסמכותם המחקרית של מומחי המודיעין, היא קודם כל מה שאיפותינו - מבחינת החזון הלאומי - וכיצד הן מתבטאות בהתמקדות באינטרסים שרצוי לנו להשיגם. בדיון הזה, כפי שהיטיב להדגיש בן־גוריון, צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים. 
שיקולי הביטחון הלאומי משתרעים הרבה מעבר להיבטים הביטחוניים הטכניים. כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל: "ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים..." 
ואמנם, בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביו"ש טמון שורש המחלוקת בין ימין לשמאל ביחס לעתידנו. בהיעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את הדיון למומחים הביטחוניים, ורשימת האינטרסים שלנו ביו"ש הצטמצמה לדרישות ביטחוניות בלבד.
האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים הוא ההיפרדות מהפלשתינים, שהפכה לאינטרס לאומי עליון. הדיבור החוזר על כורח ההיפרדות מתכחש לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה בהנהגת רה"מ יצחק רבין. במאי 1994 תם שלטון ישראל על האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה, ובינואר 1996 תם שלטון המינהל האזרחי הישראלי על הפלשתינים במרחבי A ו־B בשומרון ויהודה. 90% מהפלשתינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלשתינית. 
האופן שבו סימן רבין את שטחי A, B ו־C מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. משום כך, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים, המשך התביעה להיפרדות מהפלשתינים פירושו, למעשה, נסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יו"ש כולל בקעת הירדן, בעוד גושי ההתיישבות אינם יותר מ־4% מכלל השטח. 
מתוך השקפת עולם זו, אחרי פיגוע טרור כרצח הרב רזיאל שבח הי"ד בפאתי חוות גלעד, מעוררים שוחרי ההיפרדות את השאלה המוכרת: מה יש לנו לחפש שם, ואם בינתיים צה"ל נדרש לפעול, מדוע צריכים לחיות שם אזרחים ישראלים?
ובכן האינטרסים הלאומיים שלנו ביו"ש אינם רק ביטחוניים. הפלשתינים מבינים טוב מאיתנו, כדברי עבאס זכי ממייסדי פת"ח, שאם יצליחו לדחוק אותנו לרצועת החוף הצרה, ובתוך כך לגרום לנו לאבד את זיקתנו לארץ כמולדת אבות, זה עניין של זמן עד שניעלם כמו הצלבנים.
נוסף על כך, מבחינה מרחבית ואקולוגית, ישראל המצטמצמת לרצועת החוף הופכת מנהריה עד אשקלון לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת רתיחה. רשות התכנון הונחתה, לדוגמה, לתכנן לקראת 2040, 2.6 מיליון דירות חדשות, כולן בישראל שבתוך הקו הירוק. אבל הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי - במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר - להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף. 
האופן שבו שרטט רה"מ רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים של מדינת ישראל ביו"ש. לביטויה של תפיסה זו נדרש מפעל ההתנחלות בשלוש מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי - בעיקר מזרחה עד ים המלח; פיתוח מרחב בקעת הירדן; ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. זו, בין היתר, המשמעות החיונית של חוות גלעד, בהיותה שוכנת על אחד המסדרונות ממערב למזרח. מדובר כמובן במגמה שרק אזרחים חלוצים יכולים לממשה. 
בביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת טמון גם המפתח ליציבות האסטרטגית, בכינון התודעה שאחיזתנו במרחב היא קיר ברזל שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו.
לדעות נוספות של אלוף (מיל') גרשון הכהן