במאבק האבוד מראש במגמה המתגבשת בעולם להכיר בטבח בארמנים במלחמת העולם הראשונה, ספג הנשיא הטורקי ארדואן מהלומה נוספת. הפעם היה זה תורה של גרמניה, שם אישר בשבוע שעבר הפרלמנט החלטה להכיר בטבח הארמנים, שהתבצע בידי חיילים טורקים במלחמת העולם הראשונה, כ"ג'נוסייד", רצח עם.
גרמניה אינה הראשונה וגם לא האחרונה לקבל החלטה כזו. קדמה לה שורה ארוכה של מדינות, לרוב אירופיות, ושל מוסדות בינלאומיים שהכירו זה מכבר בג'נוסייד הארמני. דומה כי הכרזה דומה מצידה של ארה"ב היא בעיקרה שאלה של זמן, הגם שוושינגטון חרדה לגורל הברית האסטרטגית שלה עם אנקרה וגם מושפעת פחות מדעת קהל, שממילא ממוקדת כידוע בבעיות פנים־אמריקניות.
המאבק בהכרה הבינלאומית בג'נוסייד הארמני הוא אפוא מאבק אבוד, ובכל זאת אנקרה משקיעה מאמצים ניכרים במאמץ לבלום את הסחף. זאת בין היתר משום שבניגוד לאטאטורק, מייסדה של טורקיה המודרנית, ארדואן רואה את עצמו מחויב למורשתה של האימפריה העות'מאנית ומבקש לחזור לימי הזוהר שלה, אז שלטו הסולטנים שלה בשם האיסלאם ברחבי המזרח התיכון. אבל צריך להודות כי בטורקיה עצמה נשמעים מזה שנים אחדות קולות לא מעטים הקוראים לשינוי בעמדת הממשלה הטורקית ולהכרה במעשי הטבח שנעשו בארמנים. אפשר מאוד שגישה טורקית נדיבה ומפויסת יותר בשאלה זו היתה מותירה להיסטוריונים את הדיון בשאלה אם מעשי הטבח שנעשו בארמנים בוצעו כחלק מתוכנית־על ובהתאם לפקודות שניתנו מאיסטנבול, ומשום כך מדובר אכן בג'נוסייד, תחת שיהפוך נושא לישיבות של ממשלות ופרלמנטים.
ההכרה הגרמנית בטבח בארמנים באה בעת שבה העולם מציין מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. במלחמה זו היו גרמניה והאימפריה העות'מאנית בעלות ברית, וקצינים ודיפלומטים גרמנים היו עדים למעשי הטבח בארמנים, ובמקרים לא מעטים הביעו תמיכה במדיניותה של האימפריה העות'מאנית בשאלה הארמנית. מאוחר יותר נתלה היטלר עצמו בשתיקת העולם נוכח הטבח, כהוכחה לכך שידיה של גרמניה חופשיות לעשות כרצונה ביהודים שמצויים בשליטתה. אבל ברית גרמנית־טורקית זו היא כמובן עניין של העבר. גרמניה מצויה במקום אחר לגמרי וכך גם טורקיה. אולם ארדואן ומקורביו לא היססו להאשים כי בהחלטה על אודות הארמנים מבקשת גרמניה להסיח את דעת הקהל בעולם מפשעיה שלה.
המעניין הוא שלמרות הקרע ביחסים שבין טורקיה לגרמניה, דומה שאיש בברלין לא מתרגש יתר על המידה וגם לא לוקח את ארדואן ברצינות רבה מדי. הנשיא הטורקי הוכיח כבר בשורה ארוכה של מקרים שמאחורי ההצהרות התקיפות שלו אין מסתתר דבר. הוא קרא אמנם לשגרירו בברלין להתייעצויות, אבל יש להניח כי כפי שקרה במקרה של צרפת ושל מדינות אחרות שהכירו כבר בטבח הארמנים, המשבר יגיע מהר מאוד לסיומו וארדואן ישלים עם המצב החדש. אחרי הכל, ארדואן כבר אינו במצב שבו הוא יכול להכתיב את רצונו למישהו במזרח התיכון או באירופה. האמריקנים מתעלמים ממנו באופן בוטה כשהם מסייעים בסוריה לכורדים, שנואי נפשה של טורקיה, לכונן אוטונומיה. הרוסים, ועימם איראן ובשאר אסד, כבר מזמן חדלו לספור את ארדואן ככוח משמעותי העלול לחבל בתוכניות שלהם לגבי סוריה. ולבסוף, גם האירופאים חדלו להתרשם. אמנם באירופה הובע חשש כי ארדואן יבטל את הסכם הפליטים שעליו חתם עם האיחוד האירופי, אבל הטורקים עצמם מיהרו להבהיר כי ההסכם לא יבוטל.
זה כנראה הרקע לידיעות בדבר חתימה קרבה על הסכם הפיוס שבין אנקרה לירושלים על נרמול היחסים וסגירת תיק המשט לעזה. אבל נראה כי יחסי שתי המדינות לא יחזרו אל ימי הזוהר שידעו. אחת הסיבות לכך היא שארדואן כבר אינו אותו שליט מבטיח ורב־עוצמה, אלא מנהיג של מדינה המצויה בבידוד אזורי ובינלאומי, הגם שעודנה מדינה חשובה שמילאה בעבר ועוד תשוב למלא בעתיד תפקיד חשוב באזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו