דעה | יש דבר כזה: גם לאומי וגם ליברלי | ישראל היום

שלישי, פברואר 10, 2015 - 23:17

יש דבר כזה: גם לאומי וגם ליברלי

לפני כמה ימים קיבלתי פנייה להשתתף באחד המושבים ב"ועידת הדמוקרטיה" שמארגן עיתון "הארץ". המושב, שכותרתו: "האם יש ימין ליברלי?", הבליט את ההטיה הברורה של הכינוס כולו. בצד שאר המושבים שנשאו שמות כגון "האם ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית?" ו"גבולות חופש הביטוי", בחירת שמו של המושב על "הימין" לא היתה מקרית. שלא כמו "השמאל", שלכאורה תפיסת עולמו קשורה בכל אחד מן הנושאים האחרים, לימין יוחד מושב משל עצמו, מעין "הבעיה הימנית".
גם אם לא ננתח היסטורית את כל מקורותיו של הליברליזם ושל ג'ון סטיוארט מיל, אפשר לטעון בקצרה שהליברליזם בגלגוליו ההיסטוריים מנוגד למשנתם של קרל מרקס ושל השמאל. בזירה היהודית והישראלית אפשר כמובן להתחיל את הדיון בתורות של ז'בוטינסקי ובדגש על מעמדו של "היחיד": "בראשית ברא אלוהים את היחיד, כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו".
מנחם בגין זכה להגשים משנה זו הלכה למעשה. בגין לא הכפיף את זכויות האדם לעליונות המדינה, אלא אמר כי "ישנן זכויות לאדם, הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה". בהמשך התנגד בגין לממשל הצבאי שהוחל על אזרחי ישראל הערבים, ולימים הפגין ערכים דומים כשהחליט לקלוט פליטים מווייטנאם ולהעניק להם אזרחות. הימין הליברלי של בגין היה במידת מה ריאקציה לתפיסת עולמה של מפא"י, מפלגה שתמכה בתפיסת עולם קולקטיביסטית ומרקסיסטית מבחינה כלכלית, לאומית ואזרחית. תפיסה זו אמנם תרמה להקמתה של מדינה לתפארת, אך היא מחקה את שורשיהן של קבוצות חברתיות רבות. כך היתה שגורה האמירה הבלתי דמוקרטית "בלי מק"י ובלי חרות", וכך באה לידי ביטוי המדיניות המפלה כלפי ציבור יוצאי מדינות אפריקה ואסיה, לעיתים על בסיס טיעונים כמעט גנטיים. מהפך 77' היה מהפך ליברלי לא פחות מאשר מהפך לאומי, מהפך ששיחרר את הכלכלה המולאמת מידי אליטה פאודלית, שאיפשר לאותן קבוצות מופלות לנסות להשתלב באופן שוויוני במרכז החברה הישראלית.
אף על פי כן, הרעיונות הליברליים הללו לא עמדו בסתירה לתפיסת עולם לאומית. כך, למשל, טבע ז'בוטינסקי את המשנה של "קיר הברזל", ובגין, בדומה, דיבר על המעבר מן הציונות המדינית לציונות הצבאית. כמו כן, בגין טען שהיום הראשון המאושר בחייו היה יום הכרזת העצמאות, והיום השני היה יום איחוד ירושלים. את חתימת הסכם השלום עם מצרים כינה בגין "היום השלישי הגדול בחיי", והמונח "שלום" לא היה אנטי־לאומי, אלא ברוח "חזון השלום הנצחי של נביאי ישראל".
הדרך הלאומית־ליברלית ממשיכה גם היום. ביקורו הראשון של רובי ריבלין כיו"ר הכנסת היה דווקא באום אל־פחם, כדי לסמן את אותה תפיסה של שוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה. בנימין נתניהו ממשיך להגן על עצמאותו ועל עליונותו של בית המשפט, ובד בבד אינו מתפשר על ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי. אבל כל זה לא יישמע, כי השמאל ימשיך לטעון שאין ימין־ליברלי. כשהכנס יסתיים, אנו נשאל מנגד, מה עלה בגורלה של המדינה היהודית במדינה היהודית־דמוקרטית? מדוע את המונח "יהודית" הם מציגים כמונח דתי, ולא לאומי? ולבסוף, נציע לייחד בוועידה הבאה מושב לשאלה: האם יש שמאל לאומי?

דעה: זגורי אימפריה היא לא חתרנית - היא מבזה

לדעות נוספות של דוקטור לימור סמימיאן־דרש