חקיקה לבטלה

לפני יומיים שבתי מביקור מקצועי במדינה קטנה, קטנטונת ממש, ארה"ב שמה. בכל פינת רחוב במרכז מנהטן עומדים כמה דוכנים שבהם מחולקים עיתונים חינם. גם ליד תחנות הרכבת התחתית ניצבות ערימות עיתונים הניתנים חינם לכל דורש. אכן, מדובר במדינה קטנה, לא דמוקרטית בעליל, שבתיקון הראשון והחשוב ביותר שלה לחוקה קיבעה את חופש הביטוי וחופש העיתונות, אך מה אנשיה מבינים בזכויות אדם לעומת המומחים הגדולים לדמוקרטיה בכנסת ובמזרח התיכון?

בלונדון, בירת אנגליה, עוד מדינה פרימיטיבית ולא מפותחת בקצה העולם השלישי, התופעה אפילו נפוצה יותר. גם במדינה זו, ערש הפרלמנטים הדמוקרטיים בעולם, סמל ומופת לעיתונות רבת שנים ומוניטין, לא מצאו המחוקקים מקום לחוקק חוק נגד הסכנה האיומה. פרימיטיביים שכמותם.

כבר לפני כעשר שנים, זמן רב לפני שמישהו חלם על ההוצאה לאור של "ישראל היום", פירסם ד"ר רפי מן, אחד מבכירי חוקרי תולדות העיתונות הישראלית, מאמר שבו תיאר את המהפכה בעולם העיתונות.

תחת הכותרת "עידן החינמון", כתב ד"ר מן: "בעידן שבו נדרשים העיתונים להמציא את עצמם מחדש בגלל אובדן מתמשך של קוראים לגלישה באינטרנט או לזפזופ בטלוויזיה מרובת ערוצים, החינמון הוא אחת המתכונות הפופולריות ברחבי העולם".

העלאת הצעת חוק כדי "לקדם ולהגן על העיתונות הכתובה בישראל" עשויה להביא, ברמה גבוהה של הסתברות, לפגיעה קשה בחופש העיתונות ובעקרונות יסוד חוקתיים של שוויון, חירות, חופש עיסוק ותחרות חופשית, שהם אבני פינה בכל משטר דמוקרטי. מציעיה נושאים את שם חופש הביטוי לשווא ופועלים בניגוד לעקרונות יסוד של חופש ביטוי וחופש עיסוק.

גם חוות דעתם הנחרצת של היועץ המשפטי לממשלה וטובי המשפטנים החוקתיים בישראל, בדבר היותה של הצעת החוק סותרת את עקרונות הדמוקרטיה, לא שיכנעה אותם. ובאמת, למה לבלבל אותנו עם עובדות ועם עקרונות יסוד חוקתיים?

כל סטודנט מתחיל במשפטים, במדע המדינה, בכלכלה או בתקשורת יודע שככל שירבו ערוצי התקשורת ויותר מידע יגיע לידיעת הציבור, גם זה שאין ידו משגת לרכוש עיתון במחיר מלא או שאינו רוצה להיות כבול בידי שופרו של אדם אחד בלבד, כך ייטב לדמוקרטיה. ריבוי קולות וריבוי ערוצים הם הערובה לקיומו של "שוק דעות" אמיתי.

כפי שכתבנו בעבר, הצעת החוק יכולה לשמש דוגמה ומופת לחקיקה. חקיקה לבטלה, חקיקה שאין הדעת סובלתה. מדובר בחקיקה ספציפית, המוכוונת כלפי אמצעי תקשורת מסוים וגזורה בדיוק על פי מידותיו. זאת, בניגוד לעקרון היסוד של שלטון חוק ראוי לשמו, שלפיו חוק צריך להיות חוק כללי, לא כזה המוכוון לאדם או מקדם פני גורם מסוים שקיומו מעיק על יוצר החוק.

השופט חיים כהן, אחד מגדולי השופטים שקמו לישראל ודמוקרט בכל רמ"ח ושס"ה, כתב פעם על חוק מעין זה שהוא מעשה חקיקה פגום מיסודו: "חוק 'כשר' הוא כללי וחל על כל הציבור או על ציבור מסוים, ואילו חוק שנעשה אך לזכות או לחובה של אדם יחיד, חורג מתפקיד המחוקק". לדעת השופט כהן, חוק מעין זה עלול לעלות כדי ניצול סמכות החקיקה והפרת אמונים של המחוקק כלפי ציבור שולחיו. ובקיצור: אין לשנות חוק כדי לפתור בעיה אישית גרידא. גם לא, ואולי בעיקר לא, של גורם מתחרה.

עיון בהצעת החוק מלמד שמנסחיה עברו שיעור מתקדם ב"בורדה": תפירה מדויקת, לא תפירת עילית, על פי גיזרתו של העיתון שהנכם מחזיקים ביד. ההגדרות שבאו בראש הצעת החוק חושפות בנקל את תפריה הגסים: "עיתון היוצא לאור 6 ימים בשבוע, וכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו־100 עמודים בסופי שבוע ובערבי חג". מציעי ההצעה כשלו בדבר אחד: הם שכחו להוסיף ששמו של העיתון צריך להיות מורכב משתי מילים, להתחיל ביו"ד ולהסתיים במ"ם סופית. אבל לעומת זאת, זכרו לקבע את סמכותו של הפקיד הממונה "לעדכן את מספר העמודים" מעת לעת. לקרוא ולא להאמין.

במדינה דמוקרטית, שחופש העיתונות הוא אחד מערכי היסוד שלה, שוחרי זכויות האדם מתרחקים כמפני אש מחקיקה שתכליתה הסדרת חופש העיתונות, כביכול "לטובתו".

הניסיון מלמד שבדרך כלל חקיקה מעין זו, דוגמת פקודת העיתונות המנדטורית (שגם זכרה בא בהצעת החוק, למרות היותה כתם שחור על חופש העיתונות בישראל) או הפרק על הצנזורה בתקנות ההגנה (שעת חירום), משקפת משטרים טוטליטריים כגון סוריה, צפון קוריאה ואריתריאה ונועדה בדיוק למטרה ההפוכה: להצר את חופש העיתונות ובמסווה של "דאגה לשלום הציבור" לפגוע בתחרות החופשית וב"שוק הדעות".

פרופ' משה נגבי, אחד המומחים הגדולים לדיני התקשורת בישראל, כינה הסדרים מעין אלה "סמכויות חוקיות מופרזות שמקומן לא יכירן בדמוקרטיות מתוקנות". הוא הוסיף וציטט בהקשר זה את דבריו הנכוחים של המשפטן הבריטי המלומד וויליאם בלקסטון, שכבר במאה ה־18 התריע על כך ש"לשעבד את העיתונות לפקיד רישוי משמעו לשעבד את כל חירות ההבעה לדעות הקדומות של אדם אחד, ולהופכו לשופט יחיד ושרירותי בכל הסוגיות של השכלה, דת וממשל".

שוק דעות אמיתי פועלת בתנאים של תחרות חופשית, שבה הטוב מנצח. ניסיון להכתיב את מהלכי השוק באמצעות חקיקה "מלמעלה" הוא סטירת לחי לדמוקרטיה, שיפה לה אימרתו הנודעת של השופט לנדוי בעניין חופש הביטוי, שלפיה "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לקרוא ולדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב".

טוב יעשה גם היועץ המשפטי לכנסת, שאמון על בחינת חוקתיותם של חוקים, אם יביע עמדתו לגבי חוקתיותה של הצעת החוק החדשה, קודם שיעשה זאת בג"ץ, היה והצעת החוק תזכה לרוב. עד היום נמנע בג"ץ, ובצדק, מלפסול חוקים באורח סיטוני, ועשה כן רק במקרים נדירים של פגיעה בוטה בעקרונות יסוד חוקתיים. היה והצעת החוק תעבור בכנסת, תהיה לבג"ץ סיבה טובה להוסיף פרק נוסף לקובץ שמאגד חוקים פגומים כאלה. חוקים פגומים, שאינם מוסיפים לא כבוד, אף לא הדר, למדינת ישראל ולבית המחוקקים שלה ומציבים אותה בשורה אחת עם מדינות טוטליטריות בעולם, שבהן חופש הביטוי, חופש העיתונות ותחרות חופשית הם מושגים חלולים ונבובים, שאין מאחוריהם ולא כלום.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו