המשבר ביוון ממשיך לככב בעיתונות הפיננסית העולמית, ובצדק. אמנם לאף אחד, מלבד להם עצמם, לא אכפת מהיוונים, אבל מאחר שברור כי יוון מסמלת את קצה הקרחון של משבר הרבה יותר עמוק ורחב, לכולם אכפת מהמשבר היווני. הדאגה היא לא ליוון, אלא לשורה של מדינות - החל בדרום אירופה, עבור בבריטניה וכלה בארה"ב - הנתפסות כמועמדות להיקלע למשבר דומה לזה של יוון. זאת, מפני שלכולן יש חוב לאומי גדול שהולך ותופח בקצב מהיר. זהו הרקע לתחקירים מהסוג שפורסם ב"ניו יורק טיימס" לפני ימים אחדים. הכתבה מפרטת את חלקם של בנקים אמריקניים גדולים בסיוע לממשלות יוון לאורך שנים, על רקע מאמציהן של הממשלות להסתיר את גודל החוב הלאומי שלהן. מטרת ההסוואה היתה להעמיד פנים שיוון עומדת בקריטריונים של האיחוד האירופי לגבי ניהול פיננסי ותקציבי, כאשר בפועל היא היתה רחוקה מאוד מכך. חשיבותם של הגילויים על הקשר בין וול-סטריט לאתונה נמצאת בשני תחומים. הראשון, והחשוב יותר מבחינת הבנת המשבר היווני והשלכותיו על אירופה והעולם, נוגע לחלקן של ממשלות יוון במעל. עכשיו ברור מעל לכל ספק שהממשל היווני פעל בשיטתיות לרמות את כל העולם באשר להיקף החובות של המדינה והבזבזנות של ממשלותיה. ציניקנים יגידו שבתור "גילוי דרמטי" זה דומה לתגלית שהשמש עולה במזרח ושוקעת במערב. כלומר, "כולנו יודעים, וידענו כל הזמן, שהיוונים - כמו האיטלקים וגם אחרים - סילפו את הנתונים הכלכליים שלהם כדי להתקבל לאיחוד לפני עשור, והמשיכו בכך גם אחר כך. זה חלק ממהלך העסקים הרגיל שלהם". אולם הציניקנים טועים באספקט אחד. מבחינה מוסרית אכן אין הבדל עקרוני בין שקר קטן לשקר גדול. אדרבה, מי שמתרגל לש-ק-ר בקטן בסוף גם ישקר בגדול. אבל בעולם המעשה יש בכל זאת הבדל: שקר קטן אינו הרסני, ולכן אפשר להעלים עין ולחיות איתו. לא כך לגבי שקר גדול. משל פשוט יאיר את הרעיון כהלכה: אם מישהו מנסה למכור לך רכב ומציג אותו בתור מודל 2006, ומתברר שהוא מודל 2005, תתייחס לכל מה שיגיד בעתיד בחשדנות, אבל פרט ספציפי זה לבד לא יגרום לך לחדול מהעיסקה. לעומת זאת, אם יתברר שהרכב הוא משנת 2001, תחליט מיד שאין עוד טעם לדבר איתו. ובהקשר לממשלת יוון - היא שרפה את עצמה כלפי שותפותיה האירופיות כשנאלצה להודות בתרמית הגדולה שביצעה בתקציב 2009, כאשר הגירעון בפועל היה פי שלושה מזה שתוכנן ודווח. אבל עכשיו יוון תלויה בחסדיהן של אותן שותפות כדי למנוע ממנה להגיע למצב של חדלות פירעון. זאת, מפני שיש לה חובות בסך כ-30 מיליארד יורו העומדים לפירעון באפריל-מאי השנה. אין לה האמצעים לפרוע אותם, ומשום מה המשקיעים בעולם לא ממש רצים עתה להלוות כספים למדינה שנחשפה בתור שקרנית סדרתית גדולה ועומדת על סף פשיטת רגל. אבל יש גם היבט שני לתחקיר המוזכר לגבי יוון, והוא התפקיד של הבנקים הגדולים של וול-סטריט, ובראשם מי אם לא גולדמן סאקס. כל חשיפה כזאת שופכת עוד שמן על המדורה הגדולה המשתוללת בארה"ב של עליהום כללי על הבנקים, ובמיוחד הבנקים הגדולים שנהנו מתמיכה ממשלתית אך ממשיכים לחגוג ולשלם משכורות עתק. קשה לתאר את עוצמת השנאה והזעם הנשפכים על הבנקים והבנקאים מדי יום בכל כלי התקשורת בארה"ב, ובמיוחד בפורומים אינטרנטיים. הלך הרוח הציבורי כבר הביא לשינוי מדיניות בממשל אובאמה, שלמעשה הצטרף למסע נגד הבנקים בדיבורים ובהצעות חקיקה מרחיקות לכת. לשווא מנסים עכשיו הבנקאים להסביר, לתרץ ולפרש את הרקורד ההיסטורי בצורה נוחה יותר להם. הממשלות והבנקים שיתפו פעולה בבניית בניין קלפים והסתירו את היותו בנוי על חול ככל שרק יכלו. עכשיו השקר הולך ונחשף. כתוצאה מכך האמינות שלהם - היסוד האמיתי ליכולתם לתפקד - נסדקה ללא תקנה. זהו המשבר האמיתי, והוא משתרך מאתונה עד מנהטן.
