המתנגדים לחוק החמץ רוצים לתקוע "אצבע בעין" לאוכלוסייה החרדית

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה בראשית השבוע את הצעות החוק של ח"כ משה גפני לאיסור הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח. נדמה שעם השלמת הליכי החקיקה עוד לפני חג הפסח הקרוב, יבוא לקצו פרק נוסף בתחום יחסי הדת והמדינה בישראל, שטוב היה לו שלא נברא משנברא.

עוד אחד מאיסורי החמץ, שהיה אמור להישאר ברשות היחיד, ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל וייאכף בכפייה, תוך שהוא מעורר מדנים ומחלוקת מיותרים לחלוטין.

למרבה הצער ולמגינת לב, גם במקרה זה יוכלו שופטי בג"ץ לזקוף את ה"הישג" המפוקפק לזכותם. בחלוף שבעים שנה ויותר, בהם הוסדרה סוגיה זו מחוץ לבית המשפט, בדרך כלל מתוך רצון טוב, סובלנות, הבנה והסכמה, נדרש אליה בית המשפט והחליט, ברוב דעות, לנסות ולכפות את החלטתו בניגוד לדעת רוב הציבור הישראלי.  

למרות האזהרות שנשמעו בזמן אמת כבר בעת הדיון בעתירה, לפיהן החלטת בית המשפט תיבטל עד מהרה ותהיה כ"עפרא דארעא", בעקבות "תגובת הנגד" הצפויה, הפוליטית, הציבורית והחקיקתית, לא שעה בית המשפט לבקשה כי ימשוך ידו מעיסוק בנושא. בג"ץ הוציא מתחת ידו פסק דין מוקשה, גם מבחינה משפטית, וגם מבחינת הרטוריקה העוינת שעולה מניסוחו ומביעה התעלמות וזלזול מאמונתם ורגשותיהם של רבבות בני אדם. 

גילוי נאות: לפני כשנה וחצי עמדתי באולם הגדול של בית המשפט העליון וניסיתי, בכוחי הדל, לשכנע את שלושת שופטי בית המשפט כי ימשכו ידם מהכרעה משפטית בסוגיה זו.

למרבה הפלא, באותו מעמד מצאתי את עצמי, שלא כדרכי, מייצג דווקא את הגורם הממלכתי שהחלטתו הביאה לעתירה, הרבנות הראשית לישראל, ולא עותרים שעתרו נגד החלטותיה, כפי שעשיתי בעשרות הליכים אחרים.

היה זה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות סירבו לייצג את עמדת הרבנות הראשית, שאסרה באופן מוחלט הכנסת חמץ כלשהו לתחומי בית החולים. כמעין "פרס ניחומים", נתן היועץ המשפטי דאז, אביחי מנדלבליט, בידי הרבנות היתר חריג ומיוחד: אפשרות להיות מיוצגת בידי עו"ד פרטי.

כרגיל בעשרות השנים האחרונות, בין העותרים לבג"ץ לא היה ולו עותר אחד שטען כי נפגע באופן "אישי, ממשי וישיר" מן האיסור. כל העותרים, ללא יוצא מן הכלל,  היו "עותרים ציבוריים". נמנו עמם כמה חכ"לים של מרצ, הפורום החילוני ו"מכחיש הקורונה" פרופ' יורם לס.

מותר לומר שהנושא היה חשוב לעותרים כל כך עד שרובם ככולם אפילו לא טרח להגיע לשני הדיונים שהתקיימו בעתירה, אך הדבר לא מנע מהם להתעבר על ריב לא לו ולהגיש עתירה "עקרונית" בעניין מה שתואר על ידם "כפייה דתית".

מבלי להיכנס לפרטיה של הסוגייה, שכמו שאלות משפטיות רבות ניתן לגלות בה פנים לכאן ולכאן, הכל לפי השופט שיושב בדין, אומר רק כי לטעמי אין היא מן הסוגיות שהשופטים היו חייבים להידרש אליהן. בין השאר, בשל העובדה שלפני בית המשפט לא התייצב ולו עותר אחד שטען לפגיעה אישית בזכויותיו. כך גם בשל העובדה שלא היה מדובר בבעיה ממשית: במשך עשרות רבות של שנים, (שבעים ויותר), למן קום המדינה ואילך, ניתן היה לספור על אצבעות הידיים (ועוד היה נשאר עודף) את מספר הפעמים שבהם ביקשו חולים, מבקרים או עובדים בבית החולים להכניס חמץ לשטח בית החולים בכוח, בניגוד להוראות בית החולים, ומבוקשם לא ניתן להם.

זאת לא מפני שכל אזרחי ישראל או אפילו רובם הם יהודים אדוקים בדתם המקפידים על כל הלכות הפסח, ככל חוקתם ומשפטם.

רחוק מכך. כידוע, כרבע מבני האוכלוסייה במדינת ישראל אינם יהודים לפי ההלכה, ומשכך הלכות החמץ אינם מעניינם. גם בקרב היהודים, קיים מגזר לא מבוטל של רבבות אנשים שמגדירים עצמם חילונים, אתאיסטים, או כאלה שאינם מקפידים על איסור נוכחות חמץ (להבדיל מאכילתו) מחוץ לביתם.

למרות זאת, גם בעניין זה נותרה מערכת הבריאות בישראל, ובעיקר בתי החולים, מעין "שמורת טבע" של חיים משותפים בצוותא. בעשרות בתי החולים ברחבי הארץ שוכבים, עובדים ומבקרים רבבות בני אדם זה לצד זה, מכל המינים והסוגים: יהודים וערבים, גברים ונשים, דתיים, חילוניים וחרדים; עניים ועשירים; אזרחים ותיירים. על דרך הכלל, כולם זוכים לטיפול מסור, ללא הבדל דת, גזע ומין. למעט מקרים חריגים, רובם-ככולם נוהגים בכבוד איש ברעהו.

כל אחד מהם מכבד את אורחות חייו של האחר ומשתדל להימנע מלהפריע כאשר הדבר אינו נדרש. מסיבה זו כיבדו כל השנים החולים, העובדים והמבקרים את בקשת בתי החולים, שלא עוגנה מעולם בחוק, להימנע מהכנסת חמץ בפסח למרפאות ובתי החולים (למעט בתי חולים הממוקמים במזרח ירושלים או ביישובים ערביים) שרבים מאוכלוסייתם מקפידה על איסורי החמץ בפסח.

באותה מידה של סובלנות נוהגים כדרך כלל גם יהודים הרואים מוסלמים פורשים שטיח כדי להתפלל. למרות הרקע השונה והבדלי התרבויות, בתי החולים מהווים מעבדה מופתית לסובלנות  בין אחים לצרה.

ניסיונם של מתנגדי הכפייה הדתית להטריל את המערכת באמצעות הגשת עתירת סרק היה צריך להידחות באחת על ספו של בית המשפט. "מותר לעותר להניח מוקש-נעל לפתחו של בית המשפט", כתב אחד השופטים בעבר, "אך השופטים אינם חייבים לדרוך עליו".

שופטי הרוב בפס"ד החמץ ביססו את פסק דינם על ה"אוטונומיה של החולה" שמזכה אותו, כך לדעתם, לאכול חמץ בבית החולים גם בפסח.

בכל הכבוד הראוי, קביעה זו יסודה בטעות. איש אינו חולק על זכותו של אדם החפץ בכך לאכול חמץ בפסח, אך מכאן ועד הקביעה כי יש לו זכות לעשות זאת דווקא בחדרו שבבית החולים, או במטבח המחלקתי, תוך חשש ממשי ל'החמצת' כל בית החולים (לפי ההלכה, חמץ בפסח אסור אפילו ב'משהו', ואיסורו הוא איסור 'כרת', החמור שבאיסורי התורה) הדרך רחוקה. אפילו אם נאמר שיש דעות הלכתיות שאינן רואות בכך פסול, די בפגיעה הקשה בכל אותם חולים, מבקרים ועובדים שרואים בהכנסת החמץ בגלוי לבית החולים הכנסת "אצבע בין העיניים" וזלזול בקדוש וביקר להם.

במהלך טיעוני בשם הרבנות הראשית התרעתי על "הטרלה" מיותרת זו, ואמרתי שהיה והעתירה תתקבל, השלב הבא יהיה עתירה התובעת להתיר בשם אותה "אוטונומיה אישית" מקודשת הכנסת חזיר ושאר שקצים ורמשים למטבחי כל המתקנים הממשלתיים, לא רק בתי החולים, ולא רק בפסח אלא בכל ימות השנה.

בית המשפט דחה טענה זו בביטול, אך זמן קצר לאחר מתן פסק דינו – שמתפרש על פני 60 עמודים ויותר - הוגשה עתירה התובעת, כמובן בשם אותה 'אוטונומיה' מקודשת, להתיר הכנסת חמץ בפסח גם למחנות צה"ל, בניגוד לנוהל שנהג בצבא למן קום המדינה ועד היום.

שופט המיעוט בפס"ד החמץ, המשנה לנשיאה ניל הנדל, סבר כי פתרונה הראוי של הסוגייה הוא מחוץ לבית המשפט, בספרה החברתית והציבורית, בדרכי נועם והידברות ולא באמצעות כיפוף ידיים והבערת אש מחלוקת ומדנים. למרבה הצער, עמדתו לא נתקבלה. גם בקשת הרבנות הראשית לנשיאת ביהמ"ש העליון לקיום דיון נוסף בסוגיה זו נדחתה על הסף.

חלק מהביקורת הנוקבת נגד בית המשפט העליון, שנשמעת כיום ברמה גם מפי אנשים שהמוסד יקר להם מכל, נעוצה בין השאר בכך שביטל כמעט לחלוטין את חסם "אי השפיטות", העביר מן העולם את הדרישה ל"זכות עמידה", פתח את שעריו לכל, הרחיב את השימוש בעילת הסבירות עד אין קץ, והוא דן בסוגיות שמוטב היה להם כי ייפתרו חוץ לכתליו. 

בג"ץ החמץ יכול לשמש דוגמא מצוינת לצדקתן של טענות אלה. כך גם פסק הדין שביטל את סמכות בית הדין הרבני לדון בדיני ממונות גם כששני הצדדים מסכימים לכך. גם הצעת חוק בעניין זה אושרה השבוע בוועדת השרים לחקיקה ולא ירחק היום ובתי הדין יוכלו לשוב ולדון בתיקי ממונות, כפי שעשו במשך כ-55 שנים שבהן נוהג זה היה רווח, באין פוצה פה ומצפצף, גם בקרב שופטי בג"ץ שנדרשו לא אחת להתערב בו (ניתן להשמיע צפירת הרגעה לכל הפוליטיקאים והאזרחים שמודאגים בעניין זה. גם כאשר בית הדין הרבני דן בדיני ממונות, מספר תיקים אלה לא עלה על 5% מסך כל התיקים שבהם הוא דן, וציבור המבקשים "דין תורה" העדיף על פניו את בתי הדין הפרטיים). 

דוגמאות אלה ממחישות את חובתו של בית המשפט העליון – גם ללא קשר לרפורמה המוצעת כעת – לחשוב ול"חשב מסלול מחדש", להפנים את העובדה ש"לא הכל משפט", ולכלכל את מעשיו בחוכמה תבונה, תוך ראיית הנולד ורגישות להשלכות הרוחב של פסיקותיו.

סוף פסיקה – במחשבה תחילה. ויפה שעה אחת קודם.