הקרב על ירושלים טרם הוכרע, הפלשתינים מאמינים שהבירה עוד תחולק

ההישג הישראלי המשמעותי ביותר אחרי 56 שנות איחוד ירושלמי הוא מסכת ההתיישבות ששינתה את פני 'מזרח העיר': 12 שכונות יהודיות, שבהן מתגוררים כיום כ-240 אלף נפש, מצפון, מדרום וממזרח לגבולות השיפוט הישנים.
ההחמצה הישראלית הבולטת ביותר, אחרי 56 שנות איחוד ירושלמי, היא הוויתור על התיישבות בכל חלקי העיר העתיקה, גרעינה ההיסטורי של ירושלים, שם גם יוכרע הקרב על עתידה המדיני.

על פי נתוני השנתון הסטטיסטי החדש לירושלים שהוציא מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ברובע היהודי מתגוררים כיום רק כ-3,250 יהודים המהווים כעשירית בלבד מכלל כ-31,130 תושבי העיר העתיקה. זו היא החמצה היסטורית. כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל רובעי העיר העתיקה, היא תסומן על ידי מכוני מחקר, תוכניות מגירה שונות ומתווכים למיניהם – כפי שאכן קורה - כשטח שניתן לחלקו, והפלשתינים יאמינו שבכוחם להשיבה לידיהם.

צריך לומר ביושר: הקרב על ירושלים טרם הוכרע. לצד הישגים רבים, ישראל הותירה בבירה 'חורים' שעדיין מאפשרים לפלשתינים רבים לשגות באשליות, שיום אחד הגלגל יסתובב לאחור והעיר תחולק מחדש. ישראל עשתה מעשה בכותל המערבי. היא מחקה את שכונת המוגרבים, שאנשיה נטלו חלק מרכזי בהצרת רגלי המתפללים שם לאורך דורות רבים. היא מחתה את השכונה הזאת מעל פני האדמה והפכה את סמטת הכותל הצרה והמעופשת לרחבת תפילה ענקית.

לעומת זאת, ישראל החמיצה הזדמנות, שמי יודע האם ומתי תחזור, לחולל שינוי משמעותי גם בהר הבית, כאשר ויתרה מראש על זכות התפילה של היהודים שם והכירה למעשה באוטונומיה דתית מוסלמית במקום. האוטונומיה הזאת חרגה זה מכבר מתחום הדת. הר הבית הוא היום מרכז של הסתה, טרור, והשראה למפגעים ומחוללי צרות, מציאות שאותה אנו חווים לא פעם.

המעשה ההתיישבותי-ציוני המשמעותי האחרון שבו נקטה ישראל בירושלים היה בנייתם של השכונות הר חומה ורמת שלמה, למרות התנגדות בינלאומית עזה. השנים הרבות שחלפו מאז התאפיינו באפס עשייה ציונית התיישבותית. על רקע התנגדות ארה"ב ואירופה, ישראל מקפיאה כבר שנים את בנייתן של שתי שכונות יהודיות, סופר אסטרטגיות נוספות – עטרות בצפון העיר, ואי-1, ממזרח לירושלים, בואכה מעלה אדומים מכיוון שהקרב על ירושלים טרם הוכרע, ישראל עלולה לשלם על כך ביוקר.

שינוי חד

הפלשתינים בגיבוי מחלקת המדינה וגופי מחקר, מבקשים לנתק את 'האצבע' הצפונית של ירושלים מהבירה ולספחה לתחומי הרשות. הפלשתינים גם מבקשים למנוע את החיבור הישראלי בין ירושלים למעלה אדומים וממלאים את השטח שמיועד לחיבור בבנייה משלהם.

בדיוק כפי שהיה בהר חומה וברמת שלמה, כך גם בעטרות ובאי-1, זה או הם או אנחנו, אבל ישראל, בשל הלחץ הבינלאומי הכבד, נמנעת כבר שלשה עשורים מבנייה שם.
והנה עוד שתי סוגיות שישראל אמנם מתמודדת איתם, אך לא תמיד בהצלחה: ב-32 השנים האחרונות עזבו את ירושלים כ-550 אלף איש, רובם ככולם יהודים, אך רק 335 אלף באו לגור בה. הנתון על מאסת העוזבים הוא מדהים, ונובע בעיקר ממחסור בדיור ובמקומות עבודה. אם רק מחצית מהעוזבים היו נשארים בבירה, המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים, היה משופר ושיעורם בקרב האוכלוסיה היה מגיע ל-70%, 10% יותר מאשר היום.

עקב האכילס הבולט ביותר ביחסי היהודים עם האוכלוסיה הערבית, הוא הזנחה רבתי של מערכות התשתית והשירותים ברוב שכונות מזרח ירושלים. השנים האחרונות אמנם אופיינו בשינוי חד - הזרמה ממשלתית של מיליארדים, בניסיון לצמצם את הפערים האדירים - אולם רמת השירותים והתשתיות במזרח העיר עדיין נותרה נמוכה באופן משמעותי מזו שבמערב העיר.

אם ישראל רוצה להכריע את הקרב על ירושלים או לפחות לשפר משמעותית את סיכוייה לנצח בו, אלה 'החורים', שאליהם היא צריכה להתייחס, ובדחיפות, כי הפלשתינים ממש לא ויתרו על תוכנית החלוקה