יש מסקנות, אין אמון: המערכת מתקשה לבדוק את עצמה

שני דברים בלטו אתמול. ראשית, כניסתו של "ידיעות אחרונות" לסוג של ליל סכינים ארוכות. מלחמה פנימית ולכאורה חזרה מהתחקיר שזעזע רק לפני שבוע-שבועיים את הציבור ואת המערכת הפוליטית; שנית, סיבוב הניצחון של המשטרה.

המפכ"ל יעקב שבתאי מנופף בממצאי ועדת עמית מררי כזיכוי מלא של המשטרה, כפי שהתבטא גם השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. "הממצאים של הצוות מוכיחים מעבר לכל צל של ספק - משטרת ישראל לא פעלה ולא פועלת בניגוד לחוק, ואני מתחייב שכך זה ימשיך להיות", אמר רנ"צ שבתאי.

די בגילויים שנחשפו במשפט נתניהו כדי לערער את דברי המפכ"ל. והשאלה הגדולה היא: למה הוא מתכוון "לא פועלת בניגוד לחוק"? מכל המלל שנשפך וגם מדו"ח מררי, "החוק" זה כנראה האזנות וחדירות לטלפונים בגיבוי צו בית משפט.

רק השבוע נחשף ב"גלובס" מסמך "סודי ביותר" כביכול, שנוגע להאזנה ולמעקב על הטלפון של נתן אשל משנת 2017.

לצורך ההאזנה נחקרה פרשה של שוחד עם כספים שאשל כביכול העביר לראש הממשלה נתניהו. כך השיגו חוקרי המשטרה צו שופט לביצוע ההאזנה למשך "חודשים". כך גם הפריצה ולקיחת הטלפונים של עופר גולן ויונתן אוריך. האם כל התיק על "הטרדת עד" לא היה אלא סיפור כיסוי כדי להשיג את הטלפונים, לשאוב אותם, ואחר כך להלבין את כל הפעולה הזאת באמצעות בית המשפט?

בית המשפט העליון פסק למעשה שהפעולה לא היתה חוקית, הגם שאישר את השימוש בממצאי הטלפונים. עם כל הכבוד לשופטים ולמשטרת ישראל, ניתן לשער שאלה רק אירועים בודדים, ובמדינות דמוקרטיות עם מסורת חוקתית איתנה, הדברים האלה לא היו עוברים את בית המשפט.

נוסף על סיבוב הצדקנות של המשטרה, עולה השאלה איך זה שתחקיר בעיתון כלכלי, שאינו עיתון מוביל בתחום התחקירים מהסוג הזה, גרם לפיצוץ כזה בדעת הקהל, בקרב פוליטיקאים, שרים, אנשי תקשורת ואנשי משפט? יתר על כן, לא זכור שבית משפט עמד מלכת בעקבות פרסום בתקשורת. תמיד מתגלגלים תהליכים. אבל עובדה שהשופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים שינו את מהלך המשפט בעקבות הפרסום.

כך גם היועמ"ש החליט להגיב מייד בהקמת ועדת בדיקה בראשות עמית מררי. שרת המשפטים לשעבר שקד השתמשה במלה "שטאזי". בממשלה עצמה עלתה ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

פירוש התגובות האלה הוא שהגילויים בתחקיר נראו סבירים ואמינים במסגרת העולם הסגור של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, שאותו מכירים הבכירים במדינה. מלכתחילה הקמת ועדת מררי, שהיא ועדה פנימית, לא עוררה אמון.

לא נותר אלא לקבוע בצער שלמדינת ישראל, לאזרחיה, אין כלי אמין בלתי תלוי לביצוע חקירה ופיקוח בנושא השימוש ברוגלות התקפיות או האזנות. עו"ד מררי היא בכל זאת חלק מהמערכת, ולכן הדו"ח שלה אינו מספק.